“האמן הקאמפי היחיד שהיה בארץ הזו”

אגדתי נולד כברוך קאושנסקי בבסרביה שבאימפריה הרוסית. כנער צעיר למד בלט באודסה, טרם לעלייתו לפלשתינה המנדטורית בשנת 1910, בגיל 15 בלבד. עם עלייתו נרשם ללימודים בבצלאל. בשנת 1914 נסע לבקר באודסה ונתקע שם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא ניצל את הזמן כדי לחזור ולהשתלם במחול ואף רקד בלהקת המחול של האופרה. ב1919 חזר ארצה על סיפון ה”רוסלאן” והחל את קריירת המחול שלו בארץ.

דני לחמן, מחלוצי המאבק בעבור זכויות הקהילה הגאה בישראל, הגדיר את אגדתי כ”אמן הקאמפי היחיד שהיה בארץ הזו”, ולא בכדי.
לאורך שנות העשרים יצר אגדתי מחולות מודרניים אקספרסיביים ונועזים, והיה מהראשונים לעשות זאת בפלשתינה המנדטורית. תחום נוסף שבו אגדתי היה חלוץ הוא הקולנוע. בשנת 1931 הפיק אגדתי עם אחיו, יצחק, את סרט האנימציה הראשון בארץ, “הרפתקאותיו של גדי בן-סוסי”, שגיבורו הוא בחור תימני המחפש עבודה ואהבה בתל אביב הקטנה. ארבע שנים מאוחר יותר ביימו והפיקו השניים את הסרט התיעודי “זאת היא הארץ”, שזכה לתהודה רבה והיה הסרט הראשון בעל פסקול עברי.

לאורך שנות העשרים אירגן אגדתי גם נשפי פורים מפורסמים מאד בתל אביב. מדובר בהפקות ענק, עופרה של תקופת המנדט, אם תרצו, שכללו נשף מסכות ותחפושות, תפאורה מרשימה, מופעים רבים, אוכל, אלכוהול כדת ואפילו תחרות “מלכת אסתר”, גרסה מוקדמת לתחרויות מלכת היופי. עם השנים והביקוש, התפצלו הנשפים לנשף “עממי” לציבור הרחב ונשף אקסקלוסיבי יותר לחברה הגבוהה, שפקדו אותו אושיות התרבות והפוליטיקה של הישוב העברי של תקופת המנדט.

בשלהי שנות החמישים או בראשית שנות השישים נטש אגדתי את הקולנוע וחזר לאמנות הפלסטית. הוא פיתח טכניקה לציור על משי והשקיע בכך את העשור ומחצה האחרונים של חייו.

מרקד על גבול הנשיות

אין הוכחות חותכות לכך שאגדתי נמשך לגברים, אם כי כך גורסות שמועות עיקשות (אני שמעתי זאת מגורמים שונים, ביניהם חוקרת המחול ליאורה מלכא־ילין, שראיינה את אחד מידידיו של אגדתי. הוא מעולם לא נישא ולא ידוע (לי, לפחות) על מערכת יחסים רומנטית בחייו.
בהיבט המיני והרומנטי נראה שאגדתי היה אדם פרטי מאד, אך ביחס לביטוי המגדרי, הוא היה משוחרר יותר, במיוחד על הבמה. בראיון שנערך עמו במעריב במרץ 1960, מסופר על תשומת הלב שמשכה הופעתו החורגת מגדרית על הבמה:

כל הארץ רעשה – מראש פינה עד קסטינה. כי היכן שמענו אשר כזאת? גבר נורמלי, בריא בגוף ובנפש, יחולל עלי במות לבוש גלימה? היתכן? סטייטש! והריקודים, מוירי ורבוייסי [מוריי ורבותיי] – אכספרסיוניסטיים כמיטב מסורת האוונגרד האירופי… – זה היה מעשה נועז!

אפשר שכתבה זו מתייחסת להופעה מוקדמת של אגדתי, שבה גילם את דמותו של מפיסטו. בהופעה שערורייתית זו נכחה חמדה בן־יהודה, אשתו של מחייה השפה העברית, שקמה ויצאה באמצע ההופעה. היא סיפרה מאוחר יותר:

הוא כלל לא הבין את מפיסטו! […] הוא התעטף בגלימה שחורה, שהיתה כל מה שלבש. לעיני הצופים, בשעת אחד מסיבוביו הנאים של מחול הוואלס, התרוממה הגלימה, והוא נראה תחתיה עירום! עירום ועריה ממש בכל הדר קומתו התמירה והרזה, עירום כביום היוולדו.

רבים מריקודיו של אגדתי הושפעו מריקודים מסורתיים של היהדות החסידית ושל יהודי תימן, וכן מפנטזיות אוריינטליות על ריקודים ערביים ופרסיים. מעניין שגם לדמות הגבר היהודי וגם לדמות הגבר המזרחי יש היסטוריה ארוכה בתרבות המערב המייחסת להם נשיות ואף הומוסקסואליות. עורך המונוגרפיה על אגדתי, גיורא מנור (הומו בעצמו) התייחס להיבט זה בעבודתו הבימתית של אגדתי. מנור מצטט את העיתון הווינאי “יידישה רונדשאו” (Jüdische Rundschau) בכתבה מאוקטובר 1927, שעסקה במחולו של אגדתי, “יפו הערבית”:

יפו הערבית הוא היפה, המעוצב היטב ובעל הרמה האמנותית הטובה ביותר מבין מחולותיו. אגדתי פורץ כאן את המסגרת האתנוגראפית המצומצמת ויוצר שרטוט עדין ומעודן, סובייקטיבי. גנדרן ערבי, פרח בידו, כולו נרקיס מאוהב בעצמו, המרקד קלות על גבול הנשיות, עצל וחולמני, תמיד נכון לעבור מהיופי אל העיוות נעדר התרבות: לעשות את צרכיו על שפת המדרכה. הדרך בה אפילו במצב גרוטסקי זה אגדתי עדיין מביע את עצמו בצורה אסתטית, מעידה על יכולתו האמנותית הרבה.

האסוציאציות ההומוארוטיות ברורות: אגדתי “מרקד קלות על גבול הנשיות” ובכך פורץ את המוסכמות המגדריות. בדומה לדימוי על דמות האשה, הוא מתואר כ”גנדרן”, “עצל וחולמני”. הוא מושווה לנרקיס, על הקונוטציות ההומוארוטיות הגלומות במיתוס זה. וכמובן, הביקורת פונה אל דימוי הגבר הערבי, שכפי שראינו היה עמוס קונטציות הומוארוטיות בעצמו במרחב דובר הגרמנית של שנות העשרים. הגבר הערבי, בדומה להומוסקסואל, משלב “יופי” עם “עיוות נעדר תרבות”. הוא נמצא על סף הגבריות המערבית, אך אינו יכול להגיע אליה ממש.

להתאים את המסכה

בנשפי פורים שערך אגדתי הוא ביקש “להתאים לכל אדם את המסכה אליה הוא נכסף. […] במסתרים, בהחבא, יבקש לו כל אדם פורקן. […] בפורים אפשר לתת לכל האנשים הללו להתפרק באפיק חלומותיהם, ילבשו נא את מסכות מה שהיו רוצים להיות!”. אני סבור שהבמה שימשה בעבור אגדתי את אותה פונקציה עצמה. כרקדן הלובש דמויות שונות, יכול היה אגדתי לשחק עם הבטים שונים בזהותו היהודית, המינית והמגדרית, ולפלרטט עם פנטזיות, כמיהות ודימויים שלא בהכרח היו זמינים לו בחיים שמחוץ לבמה.