לו היה חי, המשורר והקולנוען הקליפורני ג’יימס בראוטון (Broughton) היה חוגג היום יום הולדת 110. אולי למזלו, הוא נשאר במאה העשרים, ונפטר באמצע 1999. אבל הקדמתי לדבר על המוות. בראוטון היה כולו חיים. כמה משונה, סוריאליסטי כמעט, לציין היום, עכשו, את יום הולדתו של מי שראה בעצמו כהן של האושר, שגילם את רוח החופש של שנות השבעים ואת השמש של קליפורניה, אדם שהתמסר בכל רמ”ח ושס”ה שלו לאקסטטי והארוטי שבחיים. ואיכשהו, כשצפיתי אתמול בסרט הדוקומנטרי על אודותיו (Big Joy: The Adventures of James Broughton, 2013) הרגשתי שיש בדמותו ובעבודתו איזה מדרך של תקווה, ארכוף מעולם ומזמן אחר שיאפשר לי – ואולי לנו – לטפס שוב אל גב הסוס.

בראוטון נולד במודסטו, בעמק המרכזי של מדינת קליפורניה, וגדל בסן פרנסיסקו. הוא איבד את אביו בגיל 5 וגדל עם אמו, שעל פי עדותו שלו אהבה אותו הכי הרבה כשהיה ברחם, ופחות ופחות מאז שנולד. כבר כילד היו לבראוטון צדדים נשיים, ואמא שלו היתה מפחיתה מדמי הכיס שהוא היה מקבל בכל פעם שהיא היתה תופסת אותו עם אחת השמלות שלה או במופע אחר של נשיות. בייאושה כי רב, אמא שלו שלחה אותו לפנימייה צבאית (ובכך מימשה את האיום ההורי האולטימטיבי, אם לשפוט על פי האיומים שהייתי מקבל בעצמי בילדותי), אבל גם משם העיפו אותו כשהיה בן 16, אחרי שתפסו אותו משתובב עם חבר לכתה.

המשך דרכו האקדמית הובילה את בראוטון לסטנפורד, שם היה לו רומן נוסף, עם הארי היי, מי שיהיה דמות מרכזית בתנועה ההומופילית (התנועה לזכויות ההומואים והלסביות בשנות החמישים בארה”ב) ומי שנחשב האב המייסד של “הפיות הרדיקליות” (הקלטנו על היי פרק שלם בפודקאסט של ענת זלצברג ושלי, וניתן להאזין לו כאן). אבל בראוטון לא התמיד גם בסטנפורד. מסגרות לא התאימו לרוח החופשית שלו. הוא עבר מסטנפורד לניו יורק לתקופה, ואז חזר לסן פרנסיסקו באמצע שנות הארבעים.

סן פרנסיסקו אחרי מלחמת העולם השנייה היתה מקום טוב להיות בו אם היית אדם כמו ברואטון. ראשית, העיר החלה להפוך לאחד המרכזים החשובים לקהילה הגאה בארצות הברית, אחרי שקיבלה חיזוק מכל אותם חיילים שנשלחו מערבה לזירת האוקיאנוס השקט, אבל הועפו מהצי אחרי שתפסו אותם עם מלחים או חיילים אחרים. לצעירים כאלה היו כמה אפשרויות, אבל הרבה מהם העדיפו לא לחזור הביתה ונשארו בחוף המערבי, ולא מעט מהם הגיעו לסן פרנסיסקו.

חוץ מזה, באותה תקופה החלה גם להווצר בעיר הסצינה שנודעה לאחר מכן כ”רנסאנס של סן פרנסיסקו” – סצינה של אמנים, רקדנים, אנשי רוח (הפילוסוף אלן ווטס הוא דמות בולטת בהקשר הזה) ובעיקר של משוררים, שהשפיעו לאחר מכן על משוררי דור הביט, כמו אלן גינסברג ואחרים. למעשה, Six Gallery, המקום שבו גינסברג קרא את “יללה” שלו לראשונה בערב שנכנס למיתולוגיה של דור הביט, וחנות הספרים City Lights שהוציאה לאור את “יללה” והסתבכה עם החוק האמריקאי בעקבות כך, היו שניהם מוסדות של חבורת הרנסאנס של סן פרנסיסקו, שבראוטון היה דמות מרכזית בה.

בראוטון השתלב בפעילות הספרותית של הרנסאנס (למשל: ארוע שנתי שבו קראו שירה במשך יום שלם, ואנשים אשכרה קנו לזה כרטיסים. מחוץ למובלעת הזערורית של פסטיבל המשוררים במטולה קשה להאמין למחזה כזה בימינו), אבל לא פחות חשוב מכך – הוא החל להסריט סרטי קולנוע. אלה היו סרטים ניסיוניים מאוד, שגייסו את חבריו לסצנה האמנותית בתור שחקנים והושפעו ממסורת הסרט האילם של צ’פלין ואחרים. אלה היו גם סרטים חושניים מאוד, למרות שבאותה תקופה בראוטון העז רק לרמוז בקושי לאהבה חד־מינית. גם בחייו האישיים, בראוטון הקדיש את עצמו באותה תקופה לאשה – מבקרת הקולנוע פולין קייל (Kael). בראוטון וקייל חיו יחד והולידו יחד ילדה בשם ג’ינה.

בשנת 48′, השנה שבה ג’ינה נולדה, נולד גם הסרט העצמאי הראשון של בראוטון – “יום האם”. אולי בהשפעת הפיכתו לאב, בראוטון מבקש לשאול מהי, בעצם, ילדיות ומה היה קורה לו היינו חוזרים להתנהג כילדים. ברוח בראוטונית למדי, הסרט הזה מערבב רצינות עם קלות דעת ומתמסר למשחקיות ולמה שאולי נראה בתחילה כרוח שטות.

אחרי ש”יום האם” יצא לאקרנים התרחשו הרבה שינויים בחייו של בראוטון – הוא נפרד מקייל ונסע לאירופה. בראשית שנות החמישים הוא פעל בבריטניה, שם הוא צילם את הסרט המקצועי ביותר שלו – “גן התענוגות” (The Pleasure Garden), יחד עם קרמיט שיטס, שהיה גם מאהבו. הסרט זכה להצלחה אדירה. הוא הוקרן בפסטיבל קאן וזכה בפרס ל”קולנוע פואטי”, שהוענק לבראוטון על ידי ז’אן קוקטו, שהיה אחד ההשפעות הקולנועיות החשובות עליו ובעצמו אייקון קווירי שראוי לכתוב עליו מתישהו. הפרסום באירופה פתח לבראוטון דלתות אל הוליווד, אבל הוא העדיף שלא לצעוד דרכן. הוא רצה להמשיך להיות חופשי לעשות אמנות ניסיונית ונרתע מקולנוע מסחרי.

המשך החיים של בראוטון היה עתיר ארועים ועשייה, ולא אסקור את כולו כאן. הוא נשא לאמנית ומעצבת התלבושות סוזנה הארט בראשית שנות השישים. היא היתה יצירתית והרפתקנית כמוהו, וטקס הנישואין שלהם תועד בסרט Neptuniae שהם הפיקו יחד – סרט מסתורי, מלא בדימויים מיתיים של איחוד זכר ונקבה, שחלקם לקוחים מהמיתולוגיה היוונית ואחרים מהעקרון האלכימי של “הנישואין הקדושים” (hieros gamos). ביומן שלו, כתב בראוטון גם על החיבור בין הצדדים הנשיים והגבריים בנפשו פנימה – נושא שרדף אותו עוד מאז ילדותו.

בקיץ של 1967, “קיץ האהבה”, אלפים שטפו את רחובות סן פרנסיסקו ועשו יחד סקס, סמים ואמנות. בראוטון היה חלק מהסצינה הזאת, ויצר בהשראתה את הסרט “המיטה”. “המיטה” הוא חגיגה בכחנלית של החיים ברגע ההוא, והוא כולל כל מיני פעולות שאפשר לעשות בתוך וסביב מיטה המוצבת בחיק הטבע הקליפורני: משחק, סריגה, ריקוד, טקסים וגם, כמובן, מין. לראשונה בתולדות הקולנוע של בראוטון, אני חושב, מוצגת בסרט הזה מיניות לסבית והומואית, לצד המיניות הסטרייטית. אפשר, אולי, לחשוב על המיניות שבסרט הזה כמיניות פאן־סקסואלית, כי מה שחשוב לבראוטון הוא לא מושא התשוקה, אלא התשוקה עצמה, החוויה האקסטטית של הגוף הרוקד, המשחק, המתעלס. תועפות העירום של הסרט הזה הפכו אותו למטרה לחצי הביקורת של הממסד השמרני, אבל בקרב תרבות הנגד ההיפית של אותו הרגע זה היה להיט, והוא הפך את בראוטון למפורסם ולנערץ.

שנות השישים חלפו והפציעו שנות השבעים, עם החירות המינית שהן אפשרו לקהילה הגאה. בראוטון זכר אותן מאוחר יותר כשנים השמחות ביותר שלו. באמצע אותו עשור הוא התאהב בג’ואל סינגר, קולנוען מבטיח, צעיר ממנו ב־38 שנה. בתוך חודש הוא נפרד מאשתו. סינגר ובראוטון יחיו יחד במשך 24 שנה, עד מותו של האחרון. הם הקיפו את עצמם באמנות והיו חלק ממהפכת השחרור המיני והמגדרי של הקהילה הגאה – גם כחלק מ”הפיות הרדיקליות” (גם עליהן הקלטנו פרק ואפשר להאזין לו כאן) וגם כחלק מ”אחיות העינוג המתמיד” (The Sisters of Perpetual Indulgence) – מסדר נזירות דראג, שכתבתי עליו בעבר. לצד כל זאת, בראוטון וסינגר הפיקו וצילמו יחד סרטים. התמונה המצורפת לפוסט הזה לקוחה מהסרט שהם הסריטו ב־83′, “Devotions”.

לאורך הפוסט הזה הדגשתי מאוד את עבודתו הקולנועית של בראוטון, אבל הקולנוע והשירה שלו היו כרוכים יחד לבלי הפרד (אולי קצת בדומה לשירה ולתאטרון של אייקון קווירי אחר, פדריקו גרסיה לורקה). כמו הקולנוע שלו, גם השירה של בראוטון משחקית והיתולית, אבל גם פילוסופית מאוד. אני בוחר לסיים את הפוסט הזה בתרגום שלי לאחד משיריו, “ציפורי אמריקה”:

וְיֹאמְרוּ צִפּוֹרֵי אָמֶרִיקָה:
גַּע גַּע גַּע, הוּ הוּ
רַרְפּ רַרְפּ, גוֹגוֹגוֹגוֹק
צִיף צִיף צִיף, קָקָקָה
קְרַע הָא, קְרַע הִי, קוּקוּ!

וּמָה פֵּרוּשׁ כָּל זֶה?
אָמַר בּוֹנֵה הַכְּלוּבִים כְּבַד הָרֹאשׁ.

הוֹ, שׁוּם דָּבָר, עָנָה תַּרְנְגוֹל הַהוֹדוּ,
אֲנַחְנוּ סְתָם נֶהֱנוֹת מֵהָרַעַשׁ.

אָז לָמָּה שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ מַשֶּׁהוּ בַּעַל תַּכְלִית?
אָמַר בּוֹנֵה הַכְּלוּבִים הָרְצִינִי.

אֲנַחְנוּ עוֹשׂוֹת אֶת הַכֹּל, אֶת הַכֹּל,
עָנוּ עֶפְרוֹנִי וְעַיִט וְעוֹד –
אוֹכְלוֹת וִישֵׁנוֹת וְנָעוֹת כֹּה וְכֹה
וּמַבִּיטוֹת בַּמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבֵנוּ.
מִזְדַּוְּגוֹת, בּוֹנוֹת קֵן וְדוֹגְרוֹת עַל בֵּיצִים
וְרוֹאוֹת אֶת הַגּוֹזָלִים גְּדֵלִים.
צָדוֹת, מִתְנַקּוֹת, וְשָׁרוֹת וְיוֹצְאוֹת
לְמַסְּעֵי נוֹד וּלְטִיּוּלִים קְצָרִים
אוֹ סְתָם יוֹשְׁבוֹת וּמִתְגָּרְדוֹת
וּמַבִּיטוֹת בַּמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבֵנוּ.

אֲבָל אֵין בְּכָךְ טַעַם! אָמַר אִישׁ הַכְּלוּבִים,
כָּךְ לְעוֹלָם לֹא תַּגִּיעוּ לְשׁוּם מָקוֹם.

אוּלַי, אָמַר הָעַקְעָק. אַךְ עוֹד בְּרֵאשִׁית הַיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת
לֹא הָיוּ בָּהּ יְצוּרִים דּוּ-רַגְלִיִּים זוּלָתֵנוּ הַצִּפּוֹרִים
וְאָנוּ עֲדַיִן בְּהֶחְלֵט כָּאן.

כְּמוֹ כֵן, הוֹסִיף הַנַּקָּר,
הָאָדָם לָמַד מֵאִתָּנוּ הַצִּפּוֹרִים אֶת כָּל יְדִיעוֹתָיו
אַךְ מֵעוֹלָם לֹא נֶהֱנָה כָּמוֹנוּ.

מָה אוּכַל לִלְמֹד מִכֶּן? לָעַג בּוֹנֶה הַכְּלוּבִים.

אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל, אֶת הַכֹּל,
עָנוּ אֲנָפָה וְעוֹרֵב וְעוֹד –
לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן וְלָנוּעַ כֹּה וְכֹה
וּלְהַבִּיט בַּמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבְךָ.
לְהִזְדַּוֵּג, לִבְנוֹת קֵן וְלִדְגֹּר עַל בֵּיצִים
וְלִרְאוֹת אֶת הַגּוֹזָלִים גְּדֵלִים.
לָצוּד, לְהִתְנַקּוֹת וְלָשִׁיר וְלָצֵאת
לְמַסְּעֵי נוֹד וּלְטִיּוּלִים קְצָרִים
אוֹ סְתָם לָשֶׁבֶת וּלְהִתְגָּרֵד
וּלְהַבִּיט בַּמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבְךָ.

אֵיזוֹ שְׁטוּת! אָמַר בּוֹנֵה הַכְּלוּבִים.
אֵינְכֶן יוֹדְעוֹת מַהִי מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים הָאֲמִתִּית?

כַּמּוּבָן שֶׁאָנוּ יוֹדְעוֹת, עָנוּ צִפּוֹרֵי אָמֶרִיקָה:
גַּע גַּע גַּע, הוּ הוּ
רַרְפּ רַרְפּ, גוֹגוֹגוֹגוֹק
צִיף צִיף צִיף, קָקָקָה
קְרַע הָא, קְרַע הִי, קוּקוּ!

בימים האלה אני מרגיש שיש לנו מה ללמוד מציפורי אמריקה ובהחלט יש לנו מה ללמוד מתאוות החיים השורשית כל כך של ג’יימס בראוטון.