היום לפני 126 שנה נולדה בדרום ארצות הברית לוסיל אנדרסון, שנודעה לימים כלוסיל בוגן (Bogan), אחת מזמרות הבלוז המעניינות והמשפיעות של שנות ה־20 של המאה הקודמת. לרגל יום הולדתה, הזמנתי את אינה בלוס־קדוש, דוקטורנטית בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, לכתוב פוסט אורח על בוגן ועל זמרות בנות דורה, שדיברו בגלוי על נראות לסבית בתקופה בה יחסים חד־מיניים היו מחוץ לחוק. מכאן ואילך, רשות הדיבור לאינה.
הרנסאנס של הארלם
התקופה בה בוגן פעלה הייתה ייחודית מאחר והיא התאפיינה בפרץ יצירה חסר תקדים של הקהילה השחורה, שכונה “הרנסאנס של הארלם”. הרנסנאס הייתה תנועה שפעלה בעיקר בשנות ה־20 של המאה ה־20 וכללה אנשי רוח ותרבות, שעסקו בין השאר בחוויה של היות אדם שחור באותה התקופה. תנועה זו התגבשה בזכות גלי הגירה גדולים של מהגרים שחורים שעזבו את בתיהם באיזורים הכפריים של דרום ארה”ב לאזורים עירוניים, בעיקר בצפון ובמערב המדינה, על מנת לנסות ולמצוא מפלט מהדיכוי והגזענות בדרום. גם הבלוז, שעד להגירה הגדולה היה פופולרי בעיקר בדרום, קיבל רוח גבית בעקבות הרנסאנס וגלי ההגירה, וב־1920 הוקלט תקליט הבלוז הראשון, “Crazy Blues” של מאמי סמית. הצלחתו הביאה עימה גל של זמרות בלוז מצליחות. למעשה, סצנת הבלוז של שנות ה־20 ותחילת שנות ה־30 נשלטה בעיקרה על ידי זמרות, שהשתמשו בקולן על מנת לדבר בגוף ראשון על חוויותיהן וקשייהן של נשים שחורות בארצות הברית. שיריהן לרוב נתנו מבט מפוכח על המציאות ועסקו בנושאים כדוגמת עוני, גברים בוגדים או נוטשים וחיי לילה סוערים. מועדוני הבלוז שנפתחו בשכונות השחורות הפכו למזוהים עם תרבות של נהנתנות, שחרור מעכבות וחוסר מהוגנות. שוליותם של מועדונים אלה בקרב הרשויות הלבנות אפשרו לאומניות רבות לדחוק את גבולות הז’אנר ולהביע את עצמן ואת מיניותן הרחק מעיני החוק. בניגוד לתפיסה הרווחת היום, הרואה בבלוז הקלאסי מוזיקה מינימליסטית שמורכבת לרוב מגבר והגיטרה שלו, תור הזהב של הבלוז התאפיין בהופעות מפוארות, שכללו להקה מלאה, ריקודים אל תוך הלילה ושירים שנועדו לזעזע ולבדר.
לוסיל בוגן בולטת בתקופה זו בין השאר מאחר והיא שרה באופן בלתי מתפשר על נושאים שנויים במחלוקת, כמו עבודת מין, שחרור מיני ואלכוהוליזם. למעשה, בשירים כמו “Shave ‘Em Dry” או “’Til the Cows Come Home” בוגן בהחלט לא חסכה בתיאורים גרפיים שיגרמו גם לקרדי בי וחברותיה להסמיק. גם השיר “B.D Woman’s Blues”, שהוקלט ב־1935, פרץ מחסומים והקדים את זמנו בכך שהוא דיבר באופן ישיר על נשים שאוהבות נשים. B.D הם ראשי תיבות ל־bulldyke או bulldagger, כינויים נפוצים ללסביות באותה התקופה. בשורות הראשונות בשיר, בוגן שרה בגוף ראשון באמרה “הדרך בה הם מתייחסים אלינו היא חטא“. גם השיר “Sweet Petunia”, שהוקלט שבע שנים לפני כן, יכול להתפרש כשיר לסבי: בוגן מציינת בו את אהבתה וכמיהתה לפטוניה, שהיה כינוי נפוץ לאיבר המין הנשי.
תוכיחו שעשיתי את זה!
לוסיל בוגן לא הייתה הזמרת השחורה היחידה ששרה על יחסים חד מיניים. גרטרוד “מה” רייני (Gertrude “Ma” Rainey), שככל הנראה הייתה כוכבת העל הראשונה של הבלוז, רמזה על הימצאותן של נשים לסביות במרחב הציבורי עוד ב־1924, בשיר שגם הוא נקרא Shave ‘Em Dry (על אף שחוץ מכותרת השיר הוא אינו חולק דבר עם הגרסה המפורסמת לשמצה של בוגן). בשיר, שמתאר את חיי הלילה הכוללים עובדות מין, אלימות ובגידה, היא מציינת נשים שלובשות נעלי גברים ובהמשך השיר גם נשים שמתהלכות ברחוב בצורה גברית. שורה זו אמנם נראית תמימה, אך לאור התיוג הרווח באותה התקופה של נשים לסביות כבעלות מאפיינים גבריים, שיר זה הוא כנראה הראשון שמנכיח נראות לסבית. על מה רייני עצמה נאמר שהיא הייתה ביסקסואלית, וב־1925 היא אף נעצרה על ידי המשטרה לאחר שאירחה בביתה “מסיבת נשים”. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1928, היא הוציאה את השיר “Prove it On Me”. השיר, שנכתב בגוף ראשון ואפשר לקרוא אותו כתיאור אוטוביוגרפי, עוסק באישה המתלבשת בצורה גברית ומכריזה על אהבתה לנשים, ומאתגרת את שומעיו באומרה “אף אחד לא תפס אותי, תוכיחו שעשיתי זאת”. יתרה מכך, פרסום השיר כלל ציור של רייני לבושה בצורה גברית מדברת עם נשים כאשר שוטר מסתכל עליה מהצד, ככל הנראה כקריצה למעצרה.
בוגן ורייני לא היו היחידות
על אף שנטיותיהן המיניות של בוגן ורייני נשארו בגדר ספקולציה מבוססת יותר או פחות, בין אם עקב מחסור במקורות המתעדים את חייהן ובין אם כתוצאה מעמימות מכוונת, היו זמרות שלא הסתירו את חיבתן לנשים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא בסי סמית, בת חסותה של מה רייני, שהגיעה לפסגות חדשות של הצלחה ופופולריות בזמן פעילותה. סמית נודעה בהתנהגות פרועה שכללה שתייה, אלימות ולפי עדותם של אנשים קרובים אליה, גם מערכות יחסים עם רקדניות הליווי שלה במהלך מסעות ההופעות, וזאת למורת רוחו של בן זוגה. גם בשיריה של סמית ניתן למצוא אזכורים ליחסים לסביים, כדוגמת “The Boy in the Boat” בו היא שרה על מסיבות נשים, או “Soft Pedal Blues”, בו היא מאזכרת “buffet flats”, כינוי למסיבות בית פרועות של הקהילה הגאה.
אולי האישה הגלויה ביותר בנוגע לנטיותיה המיניות הייתה הזמרת והפסנתרנית גלדיס בנטלי. בראיונות עמה בנטלי דיברה בגלוי על העדפתה לנשים, ואף דיווחה שהתחתנה עם אישה לבנה, על אף שלא היה לכך תיעוד. בנטלי הגיעה לשיא הצלחתה כאשר ניגנה במועדון ה־Clam House בהארלם, שנודע כמקום מפגש לקהילה הגאה. היא הייתה ידועה בהעדפתה לבגדי גברים מגיל צעיר, בביצוע גרסאות גסות לשירים פופולריים ובפלירטוטים גלויים עם נשים בהופעותיה.
שקיעתן ועלייתן מחדש של זמרות הבלוז הקוויריות
תור הזהב של הבלוז והרנסאנס של הארלם נפגעו קשות בנפילת הבורסה בשנת 1929. על אף שחלק מהזמרות המשיכו להקליט לתוך שנות ה־30, רבות מהן לא הצליחו לשחזר את ההצלחה והתפוגגו לתוך מעטה של אנונימיות. לוסיל בוגן הפסיקה להקליט לאחר שנת 1935 ועברה לנהל את הלהקה של בנה. מה רייני נפטרה ב־1939 ובתעודת הפטירה שלה נרשם כי המקצוע שלה היה “אם בית“. בסי סמית מתה בשנת 1937 בתאונת דרכים. מצבה הוצבה על קברה רק ב־1970 על ידי ג‘ניס ג‘ופלין, שהייתה מעריצה גדולה של שיריה. בשנות ה־50, גלדיס בנטלי יצאה בהצהרה כי היא “הפכה שוב לאישה והתרפאה” לאחר שנטלה הורמונים נשיים, החלה ללבוש שמלות וטענה שהתחתנה, על אף שהחתן המיועד הכחיש זאת. ייתכן וטענות אלה הן התוצאה של חיים בתקופת המקארתיזם השמרנית, שהתאפיינה בין השאר ברדיפה ודמוניזציה של א.נשים להט“ב.
למרות שבמשך שנים רבות ההיסטוריה של א.נשי רוח ותרבות להט“ב שחורים שפעלו ברנסאנס של הארלם הושתקה, נדחקה לשוליים או נתפסה כאנקדוטלית בלבד, בשנים האחרונות עולה ההתעניינות בהיסטוריה הקווירית של ארצות הברית, במיוחד בקרב אוכלוסיות שלא תועדו בצורה נאותה. כתוצאה מחוסר תיעוד זה, או אולי מהסתרתו, שאלות רבות לגבי חייהן ופועלן של זמרות הבלוז הקוויריות מתקופת הרנסאנס של הארלם נשארו פתוחות: כיצד השירים המתוארים בפוסט התקבלו בקרב הקהל? מה הוביל אותן להקליט את השירים הללו? ואילו שירים נשארו מחוץ לאולפן ההקלטות? כך או אחרת, כיום לוסיל בוגן, מה רייני, בסי סמית, גלדיס בנטלי ואחרות נחשבות לאייקונים קוויריים שהקדימו את זמנן, שברו מוסכמות וסללו את הדרך לנראות להט“בית בתרבות פופולרית.
