את וירג’יניה וולף נדמה לי שאין צורך להציג. היא מוכרת בציבור ככותבת מוכשרת ופורצת דרך, אולי במיוחד בזכות ספרהּ “חדר משלך” שזכה למעמד קאנוני בכתיבה הפמיניסטית. כמובן שוולף היתה הרבה יותר מכך. למעשה, מדובר באישיות יוצאת דופן לא רק ככותבת, אלא גם כנושאת של סיפור חיים מרתק, במיוחד למי שמתעניינת (כמוני) ברשתות חברתיות הפורצות את הסדר החברתי.
מכל מקום, מכל העושר שהוא וירג’יניה וולף, אני רוצה להתמקד בסיפור אהבתה אל כותבת מוכשרת אחרת, ויטה סאקוויל־ווסט.
וולף וס”ו היו חברות שתיהן בקבוצת בלומסברי, חבורה של מושכי בעט, אמנים, בוהמיינים ואנשי רוח, בעלי מגוון דעות נון-קונפורמיות, בין השאר בתחום המיני. רבים ורבות מחברי הקבוצה האמינו בחירות מינית ולא מעט היו בעלי עניין מיני ורומנטי בבני מינם או בנות מינן. נראה שהמתח ההומוארוטי סבב סביב דמותו של הצייר והמעצב דאנקן גראנט, שהיו לו רומנים עם הסופר דייויד גרנט, הסופר (ולימים הפסיכואנליסט) אדריאן סטיבן – אחיה של וולף, הפסיכואנליסט ג’יימס סטרייצ’י, הכלכלן ג’ון מיינארד קיינס, וגם רומן הטרוסקסואלי אחד עם ונסה בל, אחותה של וולף (אותה הכיר דרך הרומן שלו עם אדריאן. זאת היתה אפנה במשפחה שלהם: לבעלה של ונסה היה גם רומן ארוך עם וירג’יניה). חבורת בלומסברי כללה גם את הסופר א”מ פורסטר, את המשורר רופרט ברוק, את אחריו של ג”ימס סטרייצ’י – הכותב והמבקר לייטון סטראצ’י, את המשורר ד”ה לורנס (שהיה אחוז בחרדה עמוקה מהסביבה ההומוסקסואלית של החבורה ואף הזהיר את דייויד גרנט מפניה) ואפילו את מטפס ההרים הלארד ג’ורג’ מאלורי, אותו תיאר לייטון סטרייצ’י במלים:
אללי! ג’ורג’ מאלורי! גבהו מטר ושמונים, עם גוף אתלטי של פסל יווני של פרקסיטלס, ופנים – הו, מדהימות – המסתורין של בוטיצ’לי, העידון של הדפס סיני, הנעורים והנמרצות של נער אנגלי העולה על כל דמיון.
אבל נחזור לוולף ולס”ו. השתיים, כאמור, היו חברות באותו מעגל חברתי. הן נפגשו בפעם הראשונה בדצמבר 1922, בארוחה משותפת אצל קלייב בל, גיסהּ של וולף. וירג’יניה היתה בת ארבעים, ויטה צעירה ממנה בעשור, אבל באותו זמן כבר ידועה יותר כסופרת וכמשוררת. החיבור היה מיידי. וולף כתבה ביומנה למחרת על פגישתה עם “סאקוויל-ווסט החביבה, המוכשרת והאריסטוקרטית” וס”ו סיפרה לבעלה, הארולד ניקולסון,
אני מעריצה את וירג’יניה וולף וכך תחוש גם אתה. אתה תיפול בשבי קסמהּ והאישיות שלה. […] בהתחלה אתה חושב שהיא פשוטה, אבל אז כופה את עצמו עליך מין יופי רוחני ואתה מוקסם מלהביט בה. […] כמעט ולא נדלקתי כך על מישהו בעבר, ואני חושבת שהיא מחבבת אותי. לכל הפחות, היא הזמינה אותי לדירתה בריצ’מונד. יקירי, היא שבתה את לבי.
אתם מבינים, ס”ו וניקולסון חיו בנישואין פתוחים, כאשר כל אחד מהם ניהל רומנים הומוסקסואליים או לסביים גלויים.
ס”ו הזמינה את וולף לאכול בחברתה ארבעה ימים לאחר פגישתן הראשונה. משם התגלגל רומן לסבי נהדר, עם עליות ומורדות, שנמשך לכל אורך שנות העשרים, ושהפך בשנות השלושים לידידות עמוקה שהתמידה עד למותה של וולף בשנת 1941. על פי מה שכתבה ויטה לבעלה, הן שכבו פעמיים. במהלך אותה תקופה היו לוולף גם רומנים נוספים עם נשים, המפורסמים שבהם היו עם מעצבת הפנים סיביל קולפאקס ועם פטרונית האמנות וינרטה סינגר, הרוזנת מפוליניאק.
בשנת 1928 יצא לאור ספרהּ של וולף “אורלנדו”. עלילת הרומן חותרת תחת כל מוסכמה מגדרית ומינית. לאורך 300 שנות חייו, האציל אורלנדו הולל עם נשים וגברים, כשהוא עצמו הופך תוך כדי הרומן לאשה. במושגים אנאכרוניסטיים בני ימינו אפשר לראות בו שיר הלל טרנסי וביסקסואלי. ביום שבו יצא הספר לאור, חבילה הגיעה לסף ביתה של ס”ו. זה היה עותק של הספר, כרוך בעור, עם תחיליות שמה של ויטה חקוקות בו. מתנה מוולף.
הרבה ממה שאנו יודעים על הקשר בין שתי הנשים נכתב על ידי בנה של ס”ו, נייג’ל ניקולסון, בספר שהקדיש להוריו. ניקולסון טוען שם שהרומן, ששאב השראה ממערכת יחסיהן של שתי הנשים, הוא “מכתב האהבה הארוך והיפה ביותר בתולדות הספרות, שבו וירג’יניה חוקרת את ויטה, טווה אותה אל המאות ופורמת אותה מהן, מלבישה אותה פרוות, תחרה ואיזמרגד, מתגרה בה, מפלרטטת אתה, עוטפת אותה במסך עשן, ומסיימת בצילומהּ בבוץ של לונג בארן, עם כלבים, ממתינה לבואה של וירגי’ניה למחרת”.
