בחג הפסחא של שנת 1979 נולד אחד הארגונים המעניינים והססגוניים ביותר בתולדות הקהילה הגאה: “האחיות של העינוג התמידי” (The Sisters of Perpetual Indulgence), מסדר של נזירות דראג. באנגלית יש כאן גם משחק מילים, כי במקום “עינוג” אפשר לתרגם את אותה המילה כ”אינדולגנציה” – שטר מחילה, שאותו היו מעניקים בעבר כמרים קתוליים. בואו נצלול יחד אל ההיסטוריה של הנזירות הנועזות הללו.

סיפורנו מתחיל במדינת אייווה, בעומק המערב התיכון האמריקאי, עם שני בחורים צעירים: קן באנץ’ (Bunch) ופרד בראנגרד (Brungard). השניים הכירו בקולג’ והקימו יחד בשנת 1974 להקת תאטרון בשם “פיות הדרז’ה” (נו, אתם יודעים, השקדים המצופים המסוכרים האלה. באנגלית הם נקראו Sugar Plum Fairies, שזה עוד משחק מילים, כי פיית הדרז’ה היא אחת הדמויות במחול “מפצח האגוזים” של צ’ייקובסקי, אבל גם כינוי להומואים). כמו שאפשר כבר בטח להבין, זאת לא היתה להקת תאטרון רגילה. המחזות, בחלקם, היו רגילים ומוכרים למדי, אבל באנץ’ ובראנגרד היו מפיקים אותם בגרסאות דראג. אחד המחזות האלה, היה “צלילי המוזיקה”.

בשנת 1977 השניים עברו לסן פרנסיסקו, שהפכה במרוצת שנות השבעים (ולמעשה, כבר משנות הארבעים, אבל זה נושא לפוסט אחר) לבירת הקהילה הגאה בחוף המערבי של ארצות הברית. זה היה העשור שאחרי מהומות סטונוול, אבל לפני משבר האיידס, עשור של פוליטיקת היציאה מהארון, של גאווה ושל נסיונות להקרין כח. כפי שכבר כתבתי בעבר, מתוך השאיפה להתנתק מהדימוי הנשי והחלש של דמות ההומו ומהבושה שקושרה להומוסקסואליות שלפני סטונוול, צמחה אפנת הCastro Clone. עם הג’ינסים הצמודים שלה, המגפיים, השפמים ומשקפי הטייסים – זאת היתה אידאליזציה וארוטיזציה של הגבריות של מעמד הפועלים האמריקאי. הסגנון הזה, כפי ששמו מעיד, צמח תחילה בשכונת הקאסטרו, הגטו הלהט”בי של סן פרנסיסקו.

ב”שבת הקדושה” (זו שבערב חג הפסחא) של שנת 1979 יצאו באנץ’ ובראנגרד לשוטט ברחובות הקאסטרו. הם היו משועממים מהסגנון הגברי והכוחני של האפנה השלטת בקסטרו, אז הם לקחו אתם חבר, ברוך גולדן (Golden), הוציאו מהארגזים את מדי הנזירות מההפקה של “צלילי המוזיקה”, התאפרו ויצאו לרחוב כנזירות דראג. הם משכו אליהם תשומת לב רבה, ואין דראג קווין שלא אוהבת את זה, כך שהארוע הוכתר כהצלחה. השלושה חזרו על אותו תרגיל שוב, במחצית של משחק סופטבול, כשהם מבצעים רוטינת מעודדות במדי הנזירות השחורים-לבנים ובלוויית פונפונים צבעוניים. הם הבינו שיש כאן קטע, אבל היה צריך לקרות עוד משהו כדי שייפול האסימון.

בספטמבר 1979 נערך באריזונה הכנס הבינלאומי הראשון של תנועת “הפיות הרדיקליות” (Radical Faeries) – תנועה שקצת קשה להגדיר אותה, אבל שילבה רוחניות ניו אייג’ית, עם ערכי תרבות הנגד של שנות השישים ועם אקטיביזם הומואי (הקלטנו עליה פרק בפודקאסט של ענת זלצברג ושלי וניתן להאזין לו כאן). שני חברים של שלוש “הנזירות” שהוזכרו מעלה, אדמונד גארון (Garron) וביל גראהם (Graham), השתתפו בכנס הזה וחזרו לסן פרנסיסקו עם בשורה רוחנית ופוליטית. החמישה החליטו להקים מסדר של נזירות קוויריות (שכבר משלב מוקדם מאד כלל גם אשה הטרוסקסואלית, וגם בהמשך לא הוגבל למגדר מסוים או זהות מינית ספציפית). השם “אחיות העינוג התמידי” נבחר, וכל אחת מהמצטרפות למסדר קיבלה על עצמה שם נזירי. באנץ’ הפך ל-Sister Vicious Power Hungry Bitch, בראנגרד ל-Sister Missionary Position, גולדן ל-Sister Roz Erection, גארון ל-Sister Hysterectoria-Agnes וגראהם ל-Reverend Mother Missionary Position.
באותו שלב נולד גם האיפור האפייני למסדר: פנים לבנות ועליהן איפור דראג קרקסי במיוחד.

לאורך תולדותיהן, האחיות שילבו דראג, הומור, עבודה קהילתית ואקטיביזם. הן ארגנו (ומארגנות) ארועי צדקה מסוגים שונים (ממופעי דראג, דרך בינגו ועד שחקני פורנו שמוכרים מאפינז) שהכנסותיהם מימנו עבודה קהילתית עם קבוצות מוחלשות בקהילה הגאה, וגם מחוץ לה.
הדראג הנזירי שלהן הפך משמעותי במיוחד, כיוון שבמקביל להקמתן התחזק גם הימין השמרני בארצות הברית והוביל קמפיינים דתיים, בין השאר בהובלת אניטה בראיינט, כנגד הקהילה הגאה. במסגרת הקמפיינים האלה, נוצרים אדוקים באו להטיף בקאסטרו, וגילו מולם נזירות קוויריות שהטיפו להן בחזרה.

ראשית שנות השמונים היו גם תחילת מגפת האיידס, שההתמודדות אתה מוזכרת בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים ומתמודדות עם מגפת הקורונה. האחיות היו אחד הארגונים הראשונים שהתגייס למאבק באיידס, למעשה עוד לפני שהשם איידס נקבע. הן ערכו ארועי צדקה כדי לגייס כסף למאבק ולתמיכה בחולים, הפיצו פמפלטים וערכו הסברות בנושא מין בטוח.

אפשר לחשוב על “אחיות העינוג המתמיד” כצורה עמוקה במיוחד של דראג. בעוד אנחנו רגילים ורגילות לחשוב על דראג כסוגה בימתית, שהפרפורמנס שלה מוגבל לזמן ולמקום מסוימים מאד, יש בהיסטוריה של הדראג לא מעט דוגמאות שחורגות מכך ורואות בערעור המגדרי דרך פרפורמנס אורח חיים. במקרה של האחיות, הפרפורמנס אינו רק במראה ובשפת הגוף. הן לא רק “מבצעות” נשיות על הבמה, אלא “מבצעות” נזירוּת נשית, כולל אימוץ החיים הקהילתיים הפנימיים של המנזר, העבודה הקהילתית שמסדרי נזירות שונים מחויבים לה וכן ערכי החסד והחמלה המזוהים עם דמות הנזירה.