אישרווד נולד בשנת 1904 למשפחה מן המעמד הגבוה, שחיה באחוזה במערב אנגליה. אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה, כשכריסטופר היה בן 11. כבר מגיל בית הספר החל לכתוב סיפורים ושירים. לאחר התיכון למד בקיימברידג’, אך עזב את לימודיו לפני שסיים את התואר בשנת 1925 (ומי מאתנו לא התפתה לעשות זאת גם?…), לא לפני שהכיר תלמיד אחר מאותו הקולג’: ויסטן היו אודן (Auden). אודן היה באותה תקופה משורר בראשית דרכו, צעיר מאישרווד בשלוש שנים. בין השניים נרקמה חברות אמיצה, שכללה דיונים אמנותיים וגם קשר מיני לפרקים.
בשנת 1928 אודן נסע לברלין למעין גרסה מוקדמת ליורוטריפ. משם, הוא כותב לאישרווד שהוא חייב להגיע גם, כי – איך לומר? – וואי וואי וואי כמה לירדים מסביב. אישרווד ארז את הפקלאות והגיע לחיות בשכונת שונברג בבירת רפובליקת ויימאר. ב־1929 הזמין אישרווד את סטיבן ספנדר (Spender) – משורר שאודן והוא הכירו מקיימברידג’ ועזב גם הוא את הלימודים כדי לעבור להמבורג – להצטרף אליהם בברלין. ספנדר הגיע, אודן עזב, אבל השלישיה הזאת נשארה בקשר. שלושתם צעירים בריטיים, אמונים על מלאכת הכתיבה, ובעיקר שותפים לדחייה של הנורמות החברתיות של החברה הבריטית. מבחינה פוליטית, הם נמצאים בנקודות שונות בשמאל (חלקם, לתקופות, ממש קומוניסטים) ומבחינה מינית, כולם מתנסים ביחסי מין עם גברים וגם בכתיבה על העולם הזה.
כתיבתו של אודן מפורסמת יחסית, אבל מעטים יותר מכירים את ספנדר, שבאחד משיריו כתב (ולאחר מכן צינזר) את השורה הנהדרת:
Whatever happens, I shall never be alone
I shall always have a boy, a railway fare, or a revolution
את החיבור הזה, שבין המשיכה לגברים ובין עמדה מהפכנית גם ביחס להבטים אחרים של מבנה החברה, אפשר למצוא גם אצל אישרווד. בראיון שנערך עמו ב־1974 הוא סיפר:
בעבורי, כסופר, זאת מעולם לא היתה שאלה של ‘הומוסקסואליות’, אלא של חריגות, של מבט על הדברים מהצד. דרך תיאור של מיעוט אחד, של ההומוסקסואלים הנאבקים בדיקטטורה ההטרוסקסואלית, אני דובר בשמם של המיעוטים כולם. אם הומוסקסואליות היתה הנורמה, היא לא היתה מעניינת אותי ככותב.
פרידה מברלין
ספרו המפורסם ביותר של אישרווד הוא ללא ספק “פרידה מברלין” שהתפרסם בשנת 1939 ולימים יעובד למחזמר המצליח והאהוב על הומואים ברחבי העולם, “קברט”. אישרווד עצמו נפרד מהעיר בשנת 1933, מעט לאחר עליית הנאציזם, תהליך המתואר בספר. התלווה אליו היינץ נדרמאייר (Neddermeyer), בן הזוג הגרמני אותו הכיר אישרווד ב1932 והיה אהבתו הגדולה. על נדרמאייר כתב בספרו “כריסטופר ובני מינו”:
נניח, אומר כעת כריסטופר לעצמו, שנתונה לחסדִי ארמיה נאצית. אני יכול לפוצץ אותה בלחיצת כפתור. אנשי הארמיה ידועים לשמצה כרוצחים המענים אזרחים חפים מפשע – כולם מלבד אחד מהם, היינץ. האם אלחץ על הכפתור? לא – רגע: נניח שידוע לי כי היינץ עצמו, מתוך פחדנות או זיהום מוסרי, הפך רע כמוהם ונוטל חלק בכל פשעיהם? האם אז אלחץ על אותו כפתור? תשובתו של כריסטופר, שניתנה ללא שמץ היסוס, הייתה: כמובן שלא.
השניים ברחו מגרמניה וטיילו ברחבי אירופה וצפון אפריקה, עד שבמאי 1937 גורש נדרמאייר מלוקסמבורג והוכרח לחזור לגרמניה, שם הוא נתפס על-ידי הגסטפו ונידון לשלוש וחצי שנות עבודות פרך. הוא מעולם לא חזר לאישרווד. בשנת 1940 הוא נשא אשה בשם גרדה וחי אתה חיים גרמניים בורגניים טובים.
מכל מקום, בחזרה ל”פרידה מברלין”. הספר הוא, למעשה, אוסף של כמה סיפורים אוטוביוגרפיים-למחצה, שהאחרון בהם הוא “יומן ברלין (חורף 1933-1932)”. שם, מסופר לנו על ביקור שעורך בן-דמותו של אישרווד בבארים הסודיים של קבוצות שוליים ברלינאיות, בעיקר הומואים וקומוניסטים [בתרגום אמציה פורת]:
אמש הציע פריץ ונדל שנצא לסיור ב’מאורות’, כמין ביקור של פרידה, כי המשטרה מתחילה להראות ענין רב במקומות האלה. פושטים עליהם לעתים קרובות ורושמים את שמות הלקוחות. מדברים גם על טיהור כללי של ברלין. הרגזתי אותו כשהתעקשתי לבקר ב’סאלומה’ […] אפילו אינו אמיתי, הודיע לי. ההנהלה מחזיקה אותו בשביל תיירים קרתנים בלבד.
התברר ש’סאלומה’ יקר מאוד ומדכא אף יותר מששיערתי. כמה מציגות לסביות וכמה בחורים בעלי גבות מרוטות הסבו על-יד דלפק-המשקאות, ומפעם לפעם געו בצחוק צרוד או צרחו צריחות-לילית משולשות, האמורות לכאורה לגלם את צחוקם של הנדונים לאבדון. המקום כולו היה צבוע זהב ואדום-תופת – פלוסין תולענים עבים מאוד ומראות מוזהבות ענקיות. רוב הקהל היו סוחרים מהוגנים בשנות-העמידה, הם ומשפחותיהם, והם היו קוראים מתוך השתאות של מזג-טוב: ‘באמת כך הם עושים?’ […]
יצאנו באמצע הצגת הקברט, לאחר שבחור אחד בשמלת-קרינולינה מוכספת ובכיסויי-שדיים משובצים באבנים טובות עשה במכאובים אבל בהצלחה שלוש ישיבות של פישוק שלם.
בכניסה פגשנו חבורה של צעירים אמריקאים […].
‘תגיד’, שאל את פריץ, ‘מה יש שם?’
‘גברים לבושים בבגדי-נשים’, גיחך אליו פריץ.
האמריקאי הקטן לא האמין למשמע אזניו. […] ‘בבגדי-נשים, מה? אתה רוצה לומר שהם ‘משונים’ [queer]?’
‘בעצם הדבר כולנו משונים’, משך פריץ בקולו בכובד-ראש חגיגי ובנעימה נוגה. […] פתאום נפנה האמריקאי הקטן אלי וביקש לדעת” ‘הי, גם אתה ‘משונה’?’
אמרתי לו: ‘כן, משונה מאוד’.
הנקודה היהודית
ויש לכל זה גם נגיעה בהיסטוריה הקווירית המקומית: אחת הדמויות בספר, ולאחריו גם במחזמר, הוא ברנהרד לנדאואר, צעיר יהודי עשיר מאד, שנדמה שבינו ובין כריסטופר יש משיכה כלשהי. לנדאואר זה מבוסס על דמותו של צעיר יהודי עשיר שאישרווד הכיר בברלין: וילפריד ישראל. לישראל באמת מגיע פוסט משלו, אבל נספר רק שמדובר ביהודי גרמני־אנגלי, שלמשפחתו היתה את חנות הכלבו הגדולה בברלין. ישראל היה גם הוא הומוסקסואל וכן בוהמיין ואספן של אמנות מהמזרח הרחוק. בשנות השלושים הוא התקרב לאנשי תנועת ה”וורקלויטה” (Werkleute, “אנשי העמל”), שחלק מחבריה עלו ארצה והקימו את קיבוץ הזורע ומאוחר יותר הצטרפו אל הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר. במהלך מלחמת העולם השנייה פעל ישראל להצלת יהודים מגרמניה, עד שמטוס שבו טס ביוני 1943 מליסבון לבריסטול הופל על ידי חיל האוויר הגרמני. בשנים שלאחר מכן, דמותו קצת נשכחה – פועלו בתקופת השואה וגם קשריו עם אישרווד ונכחותו במעגלים ההומוסקסואליים של ברלין של לפני הנאציזם. אני פה כדי להזכיר.
