ביום שלישי השבוע חגג הצייר הבריטי ג’ון כריסטופר ווד (Wood) את יום הולדת ה־125, וכיוון שזה סוג של תאריך עגול כדאי להקדיש תשומת לב לחייו הסוערים ואפופי האופיום של האמן הזה, שחי עם גברים ונשים בצרפת ובבריטניה, צייר בסגנון כמעט נאיבי ובעיניי גם שובה לב ומת צעיר מדי ומאוד יפה בגיל 29 בלבד.
(אזהרת תוכן: התמכרות, אבדנות)
כריסטופר ווד, שנודע בפי חבריו כ”קיט”, נולד בשבעה באפריל 1901 בנוזלי (Knowsley), הסמוכה לליברפול. אביו, לוסיוס ווד, עבד כרופא ואמו, קלייר, הגיעה ממשפחה אמידה בלנקשייר.
בגיל ארבע עשרה, נפצע במהלך משחק כדורגל (ספורט זה מסוכן) ולקה באלח דם. כיוון שהיה מרותק למיטה במשך שלוש שנים, אמו עודדה אותו ללמוד רישום וציור בצבעי מים כדי להעביר את הזמן. מכל האפיזודה הזאת יצא ווד עם צליעה קבועה ואם בסיס לא רע ברישום וציור.
אחר פלירט קצר מאוד עם לימודי רפואה, ב־1921 ווד עבר ללונדון והחל לעבוד בחברת יבוא פירות סמוך לווסט אנד. בזמנו הפנוי נהג לרשום מחוץ לבתי קפה ובארים מקומיים, ודרך אמנים אחרים שפגש שם הכיר את אספן האמנות היהודי אלפונס קאן. באותה תקופה, קאן בדיוק מכר את האוסף הענק של אמנות הרנסאנס שהיה ברשותו והחל לאסוף באופן קדחתני אמנות עכשווית (של תקופתו). לימים, האוסף הזה הוחרם על ידי הנאצים והיה עם זה סיפור שלם, אבל זה ליום אחר. מה שחשוב הוא שקאן היה ככל הנראה גם בעניין של בחורים אנגלים צעירים וטובי מראה, ובזכות ההתעניינות בווד ובאמנות שלו (קשה לי לקבוע במה יותר), האחרון עבר להתגורר בדירתו של קאן בבואה ברובע ה־16 בפריז ונרשם ללימודים באקדמיה ז’וליאן (Académie Julian) – בית ספר פרטי לאמנות בעיר. קאן לוקח אותו למוזיאונים ולסטודיות של אמנים, וכך נפתח בפניו העולם האמנותי הפריזאי. בעולם הזה הסתובבו, לצד אמנים ובומהיינים לסוגיהם, גם שוחרי אמנות עשירים. אחד מהם היה חוסה אנטוניו גנדריאס (Gandarillas) – דיפלומט בן דיפלומט (ליטרלי) צ’יליאני, שנשא לאשה את חואנה אדווארדס, בת למשפחה של דיפלומטים צ’יליאנים גם היא, אבל ממוצא אנגלי.
נשוי או לא, נראה שנרקם קשר אמיץ בין טוני וקיט, הצעיר בארבעה עשרה שנים מגנדריאס. קצת כמו הקשר עם קאן, הוא כלל חברות אישית, וככל הנראה גם הבטים מיניים, לצד פערים גדולים בגיל ובמעמד. וקצת כמו קאן, גנדריאס פתח לווד דלתות, הכיר לו אנשים וגם מימן את חייו כאמן. בשנתיים הבאות ווד וגנדריאס טיילו יחד ברחבי אירופה וצפון אפריקה. עם שובם לפריז ב־1923, ווד עבר להתגורר בביתו של גנדריאס.
קוקטו והילדים הנוראים
אמרתי שטוני פתח לקיט דלתות? הנה, ב־1924, למשל, הוא הפגיש אותו עם פיקאסו בפריז. בסתָו של אותה שנה הוא הפגיש אותו גם עם ז’אן קוקטו (Cocteau) בווילפרנש (Villefranche) שבדרום צרפת. קוקטו היה משורר, סופר, מחזאי וצייר, ואולי חשוב מהכל – אייקון הומואי (בעיקר בזכות יצירות שתתפרסמנה מאוחר יותר בחייו של קוקטו, ובכל זאת). גם בין ווד וקוקטו נרקם קשר אמיץ – ויש המשערים שגם רומנטי או מיני – וכמו כל מיני חברים מדרדרים, קוקטו עזר לווד לצאת מאזור הנוחות שלו, אבל גם הכיר לו את האופיום, שיהפוך עד מהרה להתמכרות שתלווה את ווד עד סוף חייו.
קוקטו עבד בין השאר עם הבלט רוס – להקת המחול האוונגרדית של דיאגילב, שכבר כתבתי עליה בהקשר של ואצלב ניז’ינסקי. שני מופעים של הבלט רוס הותירו רושם עמוק על ווד: “הרכבת הכחולה” (Le Train Bleu, 1924) ו”המלחים” (Les Matelots, 1925). “הרכבת הכחולה” הסיעה נוסעים אמידים מפריז לחופי הריביירה הצרפתית ובבלט מוצגת קבוצת נופשים כאלה המשתעשעים, שוחים, מרימים משקולות ומשחקים טניס לאורך המופע. “המלחים” תיאר את הרפתקאותיהם של שלושה מלחים בים וביבשה. בעקבות המחולות האלה, צייר ווד את הרישום “שלושה מלחים” (שלצערי לא מצאתי בגרסה לשימוש חופשי), שבו נראים שלושה מלחים על רציף הרכבת: שניים מהם אוחזים ידיים, כאשר אחד מהם עומד עם רגל אחת על הרכבת, כעומד לעלות עליה. המלח השלישי עומד מאחור ומתבונן ברגע הפרידה. זה לא ציור הומוארוטי במופגן, אבל קשה להתעלם מהאינטימיות בין הדמויות, בטח עם חושבים על החתרנות המינית של הבלט רוס ועל המסורת הארוכה של מלחים כמושאי משיכה הומוארוטיים.
ב־1925, ווד הכיר דרך המעגל של קוקטו את האחים בעלי השמות המבלבלים ז’אן וז’אן בורגואן (Jean ו-Jeanne Bourgoint). אנחנו נקרא להם כאן “ז’אן הבן” ו”ז’אן הבת”. האחים בורגואן היו דמויות בולטות במעגל של קוקטו, ויש הטוענים כי שימשו השראה לרומן שלו “הילדים הנוראים” (Les Enfants Terribles), העוסק בקשר האינטנסיבי והתלותי בין האחים פול ואליזבת, המסתבכים במעין משולש רומנטי (או אולי מצולע אחר, תלוי איך סופרים) עם וייבים ביסיים חזקים וסוף טראגי לכל הנוגעים בדבר. יש דימיון מסוים בין אליזבת ופול ובין האחרים בורגואן, כאשר ווד משמש הקודקוד השלישי במשולש. עד מהרה הוא פיתח קשרים עמוקים עם שניהם, כאשר אנחנו יודעים שהקשר עם ז’אן הבת היה קשר רומנטי קצר וסוער. ווד כתב לה:
ז’אן הקטנה, אני אוהב אותך מאוד, אני יודע זאת כי נעשיתי כל כך החלטי לגבייך. איני מהסס לומר לך שאת האישה היחידה עבורי.
ווד הנציח את שני האחים בציורים. בשני הציורים בחר ווד לשלב בעל חיים שנועד לשקף היבט כלשהו באישיותו של המודל ושניהם מזמינים קריאה קווירית. ב־1926 הוא צייר את ז’אן הבן בדיוקן Boy with a Cat. ז’אן ישוב על כסא בקומפוזיציה מאורכת מאוד ועל ברכיו חתול סיאמי. לז’אן עיניים כחולות וכך גם לחתול שבחיקו. ז’אן מגולח, מראהו נערי – כמעט אנדרוגיני. לדעתי, לא חלף מעל ראשו של ווד כפל המשמעות של pussy באנגלית ושל chatte בצרפתית, במיוחד ביחס למיקום של החתול. הפרט הבולט ביותר מבחינתי הוא הציפורניים השלופות של החתול, שאולי רומזות לנו משהו לגבי הסכנה שבז’אן הבן. מי שיסתכל טוב, יוכל גם לראות שני פרצופים משני צדי ראשו של ז’אן. אלה ככל הנראה סקיצות או נסיונות קודמים למקם את הקומפוזיציה, אבל קשה שלא לראות בראשים האלה רוחות רפאים המרחפות מעל או סביב דמותו.
גם הדיוקן של ז’אן הבת אנדרוגיני משהו (לצערי לא מצאתי אותו בגרסה חופשית לשימוש, אבל תגגלו): ז’אן מתוארת בתספורת נערית – או אולי בשיער אסוף – ובשמלה המזכירה חליפה, בסגנון האופנה הנערי הידוע כ־“La Garçonne” ושהיה מקובל בצרפת של שנות העשרים. בחיקה מונח שועל – לא בדיוק חיית מחמד שגרתית, ואולי יש כאן משחק מילים עם הסלנד האנגלי foxy lady. קצת בדומה לדמויות הטראגיות של קוקטו, ז’אן התאבדה כמה שנים לאחר מכן, בדצמבר 1929.
בחזרה ללונדון
אחד הקשרים החבריים המשמעותיים ביותר בחייו של ווד היה עם הזוג בן וּויניפרד ניקולסון (Nicholson). שני הציירים האנגלים, שהיו גם זוג נשוי, נמנו עם אגודת האמנים Seven and Five. באביב 1926 האגודה הזמינה את ווד להצטרף כחבר. ניקולסון הבחין בגישתו האמנותית החדשנית והדומה לשלו, והשניים עזרו זה לזה מבחינה יצירתית והפכו לחברים קרובים. הקשר נשא עד מהרה פרי של שיתוף פעולה אמנותי וּווד הוזמן להציג בתערוכה משותפת עם בן וויניפרד בגלריה לאמוניות יפות (Beaux Arts) בלונדון.
באותה תקופה, ווד פגש את מרוד גינס – ציירת ומשוררת ובת למשפחת אצולה אירית עשירה במיוחד (כן, אלה מהבירה). השניים התארסו לזמן קצר, אך הפער המעמדי סיבך את העניין, כפי שאפשר לראות בציטוט הזה של ווד:
מרוד מתוקה מאוד ואני מאוד מאוהב בה. כל העניין עורר כאן לא מעט שערורייה, אבל אי אפשר להימנע מכך, והחיים אינם שווים דבר ללא אהבה או שערורייה. אני חושב שהיא היתה רוצה להנשא לי, אך מכיוון שיום אחד תהיה עשירה מאוד, וכיוון שהוריה היו רוצים שתנשא לדוכס, אני מניח שהרעיון של קשר כזה יהיה בלתי נסבל מבחינתם, בלשון המעטה.
כנראה שווד וגינס חלקו טעם בגברים, כי בסופו של דבר גם גינס מצאה לעצמה גבר צ’יליאני – הצייר הביסקסואל אלווארו גווארה, שהיה מקורב גם לקבוצת בלומסברי, שעלתה בעבר בכל מיני פוסטים וגם בפרקים של הפודקאסט. עוד בנושא של גברים צ’יליאנים, בכל אותו הזמן שווד היה עם ז’אן ואחר כך עם מרוד הוא המשיך להיות בקשר עם טוני גנדריאס. ב־1927 גנדריאס בנה בעבור ווד סטודיו בקומה העליונה של ביתו בשכונת צ’לסי שבלונדון. שם צייר ווד את הציור The Steps, Chelsea והתכונן לתערוכה ראשונה עם הניקולסונים בגלריה לאמנויות יפות. התערוכה הזאת היתה פריצת הדרך הגדולה שלו לסצינת האמנות הבריטית, אחרי תקופת חיים ויצירה בצרפת.
בתערוכה הוצג הדיוקן העצמי של ווד המופיע בראש הרשומה הזאת. ווד צעיר ונאה ומביט לנו בעיניים. הוא לובש מה שנראה כמו ג’ינס וסוודר עם פרינט שהייתי שמח ללבוש בעצמי – משהו בהשראת התלבושות המסורתיות של ליצנים (התלבושת של ארלקינו בקומדיה דל’ארטה) או אנשי קרקס. לציור כמה נקודות מבט שונות (אולי בהשראת פיקאסו), שמשוות לו מראה מערער משהו. מאחורי ווד ניצב הנוף העירוני של פריז. בעיניי, קשה להתעלם מהמכחול שהוא אוחז בידו, המונח באזור המפשעה – סמל פאלי של אמן הנמצא בשיא אונו או שהציור הוא מקור הארוס שלו.
עוד בתחום הארוטי, ווד מצייר באותה תקופה שני ציורי עירום של גינס. אחד מהם הוא Nude with Tulips, שהוצג בתערוכה בגלריה לאמנויות יפות. בהקדמה לקטלוג הדגיש ז’אן קוקטו את הישירות ביצירתו של ווד:
אם כריסטופר ווד היה רוצה לצייר שינה, הוא לא היה מצייר את חלומותיו, אלא אדם ישן, וזהו הבדל חשוב – חזרה אל האנושיות שאליה פונה מיטב הנוער שלנו, במודע או שלא במודע. ווד הוא צייר אנגלי […] מול הבדים אינך חושב, אתה חי. אין כאן שום בעיה מעודנת המוצבת לפניך. זר פרחים הוא זר פרחים – הָרַח אותו. רחוב הוא רחוב – לך בו. אישה היא אישה – אהוב אותה.
הציור השני של מרוד מאותה התקופה הוא “עירום שכוב”. לא מצאתי סימוכין לכך שהמודליסטית היא אכן מרוד, אבל נדמה לי שמספיק להשוות את הפנים שלה לזו של “עירום עם צבעונים” כדי להווכח שמדובר באותה אשה עצמה.
מעניין להשוות את “עירום שכוב” לציור אחר של ווד מאותה התקופה – הפעם של גבר: המלחין האנגלי קונסטנט למברט, שעבד גם הוא עם הבלט רוס והיה קשור בדרכים כאלה ואחרות לחבורת בלומסברי. ווד כבר צייר את למברט שנה קודם לכן בציור מהוגן יחסית, אך ב־1927 צייר אותו כשלגופו (השרירי! מדובר במלחין שהוא gym bro ככל הנראה) רק מכנסיים קצרים. למברט חובק כינור באופן חושני למדי וכותב במחברת כשהעפרון ממוקם באופן דומה מאוד למכחול בדיוקן העצמי של ווד שהזכרתי לעיל. למברט, ככל שאני יודע, היה גבר של נשים, אבל ככל הנראה רקם קשר חברי משמעותי עם ווד, כיוון שאחד מילדיו של למברט נקרא על שמו של ווד: קיט למברט, שלימים ינהל את להקת The Who.
אחרי התערוכה המשותפת עם הניקולסונים, ווד התארח לתקופה ארוכה בביתם שבצפון־מערב אנגליה. זאת היתה תקופה מצוינת מבחינת ווד: היה לו קשר חברי קרוב מאוד עם ויניפרד והשניים גם השפיעו זה על זה בעבודת הצבע שלהם. הם היו מבלים שעות בציורי טבע דומם של זרי פרחים מהגינה או מהטבע שסביב הבית, כמו בציור הנהדר – אחד האהובים עליי של ווד – של אגרטל עם אירוסים, שאצרף בסוף הרשומה. התקופה הזאת ב־1928 היתה גם ניסיון של ווד להגמל מאופיום – ניסיון שכמעט וצלח, אך נגדע באיבו כאשר ווד נאלץ לשוב לפריז כדי להעיד במשפט. בפריז הוא נפגש עם קוקטו, החבר המדרדר, וחזר להשתמש באופיום.
רוח ים והוד גלים
בקיץ של 1928 פגש ווד את פרוסקה מונסטר (Frosca Munster), מהגרת רוסייה שהגיעה לצרפת בשנות העשרים. לא הצלחתי לברר פרטים נוספים לגביה, אך ידוע שהיא הפכה לבת זוגו של ווד ולמוזה שלו. הוא צייר אותה באותו קיץ, בציור שלא תואם לגמרי את הסגנון שלו, בחזה חשוף, עם שמיכת פרווה על ברכיה ומחרוזת כחולה לצווארה. היא מופיעה גם בציור ביתי ומקסים משנת 1929, אופייני יותר לסגנון של ווד, כשהיא עושה מניקור.
אהבה נוספת של ווד מקיץ 1928 היא ציורי סצינות מחיי הנמל – ספינות עוגנות, דייגים בשגרת יומם, דברים מהסוג הזה. האהבה הזאת ניצתת, ככל הנראה, בנסיעה משותפת של ווד, מונסטר והניקולסונים לקורנוול, השפיץ הדרום־מערבי של האי הבריטי. בן וקיט נסעו ליום אחד לסנט אייבס (St Ives) – עיר עם היסטוריה אמנותית וספרותית קווירית מכל מיני כיוונים ואחד מהיעדים ברשימת המקומות לבקר בהם לפני שאמות. הם פגשו שם את אלפרד ווליס (Wallis), שהיה דייג וצייר של נושאים ימיים. מקובל לומר שהם גילו אותו, אבל אני חושב שזה מסגור קצת מתנשא. מכל מקום, ווליס השפיע מאוד על ווד – גם על נושאי הציור שלו וגם על הסגנון – ציורים של ווד מהתקופה הזאת מצוירים בסגנון נאיבי ושובה לב.
בני הזוג ניקולסון, ווד ומונסטר החליטו לעבור לסנט אייבס. ווד נשאר שם עד נובמבר. בדצמבר עבר להתגורר עם פרוסקה בפריז, אבל השתוקק לחזור לקורנוול. הוא נסע לצייר סצינות ימיות בקורנוול של צרפת, היא ברטאן.
1929 היתה גם שנה של הצלחות מבחינת הקריירה של ווד: הוא הציג בלונדון וקיבל הצעה לתערוכת יחיד בפריז וכן לעיצוב תפאורה לבלט רוס. בנוסף, היתה לו פטרונית חדשה: לוסי ורטהיים, אשתו של איל ספנות ממנצ’סטר, שרכשה טבע דומם קטן והפכה לידידה ולפטרונית לאורך זמן.
הקריסה
אך לא לעולם חוסן: באוקטובר קרסה הבורסה בניו יורק. גנדריאס, שמימן את קניית ביתם של קיט ופרוסקה בפריז, הפסיד הרבה כסף ולא יכול היה לשלם. הבית עוקל. ווד לכאורה תפקד כרגיל: הוא עבד על התפאורה לבלט והציג בפריז, וגם נסע לצייר בקורנוול. אבל מצבו הנפשי הלך והדרדר. הניקולסונים ניסו לעזור. בן כתב: “קיט זקוק לעזרתנו. אני חושב שהוא מנסה להפסיק את האופיום ולכן שותה במקום, או מערבב בין השניים”.
בקיץ של 1930 ווד שב לברטאן למשך חודשיים, ושהה במלון טי-מאד (Hotel Ty-Mad) בטרבול. שם הוא צייר את Nude Boy in a Bedroom. ה“נער” בציור הוא אחד ממאהביו של ווד, האמן פרנסיס רוז, בן ה־21. בעיניי זאת אחת היצירות המעניינות יותר של ווד. היא מתארת סצינה בחדר במלון. על המיטה מונחים קלפי טארוט. אולי מומחי הטארוט כאן יצליחו לפענח את הפריסה, אבל מקור אחד שקראתי ציין שהם עשויים לרמוז לדאגות לגבי כסף ואהבה, ואולי גם לסכנה. מכל מקום, הם משקפים את מצבו הנפשי המעורער של ווד. לצד המיטה עומד רוז בגבו אלינו, מתנגב. הביוגרף של ווד, ריצ’רד אינגלבי, תיאר את הציור הזה כ”אחד מציוריו הארוטיים יותר של ווד, לא משום שהמודל הוא נער והוא עירום, אלא משום שהמודל אינו נראה כמדגמן. […] זהו תיאור אינטימי של יומיום ביתי”. בניסוח בריטי להפליא הוא מציין גם שיש לציור “an unmistakably post-coital feel”. נפלא בעיניי.
אבל אני חושב שהציור הזה מעניין מעוד כיוון: הוא עדות לקשר של ווד עם גבר שחורג מהדפוס שפגשנו עם קאן, גנדריאס וקוקטו. כל אלה היו גברים מבוגרים מווד, עשירים ו/או מקושרים, כאלה שווד היה זקוק להם כדי לקדם את עצמו. קשה שלא לחוש שיש הבט תועלתני בקשרים הללו, גם אם היו בהם צדדים רומנטיים ואינטימיים. העדויות הטקסטואליות שאני מכיר לקשרים הרגשיים יותר של ווד הן תמיד עם נשים. אמנם, יש לווד שני ציורים יפים של גנדריאס (שאין באפשרותי לצרף כאן), אבל אין בהם את סוג האינטימיות היפה שיש ב”נער עירום בחדר השינה”.
שאר הציורים של ווד מקיץ 1930 משונים הרבה יותר. אולי היתה כאן השפעה סוריאליסטית, אבל מה שבטוח הוא שניכרת השפעת האופיום, לצד האלכוהול והעישון הכבד שווד ניסה להחליף את האופיום בהם. הוא כתב:
[האופיום הוא] המשאב היחיד של שקט שמוציא את מחשבתי מתוך אותה סערה נוראה של רעיונות וצבעים המתחוללת בראשי.
השפעה נוספת היא כמובן המצב הכלכלי הנורא שווד הדרדר אליו בעקבות קריסת הבורסה. בשלהי יולי הוא כתב לוורטהיים:
לוסי, אני שונא לדבר איתך על כסף, ואני יודע שגם את שונאת את זה, אבל אני רוצה שתבטיחי לי 1,200 ליש”ט בשנה. […] אם לא אוכל לקבל סכום זה, החלטתי לירות בעצמי.
ב־19 באוגוסט עזב ווד את פריז ונסע לאנגליה דרך האי וייט (Isle of Wight), כשהוא נושא עמו ציורים, מקטרת אופיום ואקדח. נוסעים על הספינה העידו כי נראה פרנואידי והתעקש שעוקבים אחריו. הוא הגיע למלון פייר ביארמות’ והזמין חדר ליומיים, אותם הוא בילה בשתיית וויסקי ובעישון. הוא נפגש עם כל מיני גברים במכוניותיהם. ביום חמישי, 21 באוגוסט, פגש ווד את אמו ואת אחותו לארוחת צהריים בסלסברי. מיד לאחר מכן קפץ אל מתחת לרכבת מהירה. מותו נרשם כתאונה. הניקולסונים סרבו להאמין כי התאבד ושכרו חוקר פרטי. עד היום לא נמצאה תשובה חד־משמעית ביחס לנסיבות מותו. כך או כך, עם המוות המוקדם והטראגי הזה, עם האופיום והוויסקי והעישון, עם ריבוי מאהבים ומאהבות וקריירה אמנותית מבטיחה, אני חושב שאפשר להכריז על כריסטופר ווד ככוכב רוק של האמנות המודרניסטית – כוכב שאני מקווה שהצחתי להחזיר לשמי הזכרון הקולקטיבי.
לקריאה נוספת
Richard Ingleby. Christopher Wood: An English Painter. Allison & Busby, 1995.
Sebastiano Barassi, Jovan Nicholson, and Julian Stair. Ben Nicholson, Winifred Nicholson, Christopher Wood, Alfred Wallis, William Staite Murray: Art and Life 1920–1931. Philip Wilson Publishers, 2013.
Victoria K. Walker “Christopher Wood: An Irregular Life.” Beyond Bloomsbury, Substack.
השארת תגובה