אמצו קדושה! או שתיים!

היום חוגגים בכנסיה הקתולית (ולא רק) את יומן של הקדושות פרפטואה ופליקיטאס (שבויקיפדיה העברית קראו לה פליסיטי, אבל אנחנו נדבוק בהגיה הרומית כדי לא להתבלבל עם סדרת הקאלט של ילדי הניינטיז. אפשר גם לקרוא לה שמחה, אני מניח. גם חדוה, פרחה או פרידל הן אופציות טובות). יש כאן את כל הקלאסיקות של סיפור אהבה לסבי: דרמה היסטורית, פערי מעמד, פרויקט משותף, אשה שכתבה יומן, חלומות בוצ’יים, סולידריות נשית, נשיקה לוהטת ומוות טראגי.

הסיפור שלנו מתחיל בקרתגו (תוניס של היום) בראשית המאה השלישית לספירה. פרפטואה ופליקיטאס היו שתי נשים צעירות שפלירטטו עם הנצרות, שהיתה כזכור עדיין דת אסורה ונרדפת באימפריה הרומית. ליתר דיוק, הן היו קטכומנות, כלומר נשים שעברו הדרכה דתית כחלק מתהליך התנצרותן, אבל טרם הוטבלו לנצרות.

הרבה ממה שאנחנו יודעות על הסיפור מגיע מכתב יד שנכתב על ידי פרפטואה (“הפסיון של פרפטואה ופליקיטאס הקדושות”), שהיתה באותה עת אם צעירה ממעמד גבוה, בת 22. מדובר באחד הטקסטים הקדומים בנצרות שנכתבו מנקודת מבטה של אשה, בגוף ראשון. הפסיון מגולל את סיפור כליאתן של פרפטואה ופליקיטאס, שהיתה שפחה בהריון מתקדם, לצד כליאתם של ארבעה גברים (אחד מהם עבד). כל הששה הואשמו בהתנצרות, סרבו לוותר על אמונתם החדשה ונחרץ להם גזר דין מוות.

הפסיון הוא טקסט מרתק, במובן שהוא חושף מכלי ראשון את קשייה של פרפטואה בכלא, כולל קשיים הקשורים בהורות – כמו הקושי להניק את התינוק שלה או המאבק לשמור עליו בחזקתה. מעניין גם האופן שבו פרפטואה מציגה את עצמה מבחינה מגדרית: למשל, במהלך מאסרה, אביה ניסה לשכנע אותה לכפור באמונתה הנוצרית, ופרפטואה מתוארת לא רק כבעלת האומץ לסרב ולעמוד בפני גזר דין מוות, אלא גם בתור מי שיכלה לנצח את אביה בטיעונים רציונליים לבחירתה.

דוגמה מעניינת אפילו יותר היא חיזיון מיסטי שקיבלה פרפטואה בכלא, בלילה לפני הוצאתה להורג. היא ראתה את עצמה בדמות גבר – לוחם או אולי גלדיאטור. “צעירים נאים” משחו את גופה (כלומר, גופו) בשמן לקראת הקרב (נשמע די לוהט, לא אשקר). בהמשך, אכן מתרחש קרב, ופרפטואה נלחמ(ת) כנגד לוחם מצרי כעור, שהיא תפרש מאוחר יותר כמייצג את השטן.

ציינתי קודם שפליקיטאס היתה שפחה, בחודש השמיני להריונה. על אף פערי המעמדות, בינה ובין פרפטואה נרקם קשר עמוק, אולי כדי להדגים את האגליטריות שהציעה הנצרות המוקדמת אל מול החברה הפגנית ההיררכית. כתוצאה מהקשר הזה, פרפטואה לא היתה מוכנה להשאיר את פליקיטאס בעולמנו אחרי שהיא תוצא להורג ותגיע לגן עדן, ומכיוון שהמושל הרומי סרב להוציא להורג אשה הרה, הן התפללו וזכו לנס (לפחות מבחינתן): צירים תקפו את פליקיטאס על אף שטרם הגיעה לחודש התשיעי להריונה והיא הצליחה ללדת בת ואף למסור אותה לאימוץ לאשה נוצריה.

פרפטואה ופליקיטאס עמדו בפני המוות יחד. ששת המוצאים להורג הובלו לזירת התאטרון, שם הגברים הופרדו מהנשים. בארבעת הגברים שוסו כל מיני סוגים של ערוב (חזיר בר, נמר, דב) בזמן שבפרפטואה ובפליקיטאס שוסתה פרה (כי צריך שחיה ממין נקבה תתקוף את הנשים? זה יותר צנוע ככה? לא יודע). “פרפטואה הובלה ראשונה. היא הוטלה באוויר ונפלה על מתניה”, מספר לנו הדובר בפרק האחרון של הפסיון. פרפטואה מתוארת שם כמי שמוטרדת יותר מבגדיה שנקרעו ושיערה שפוזר – כלומר, מצניעותה – מאשר מסבלה הגופני. אחר כך מגיע רגע יפה של סולידריות נשית: “וכאשר ראתה את פליקיטאס מרוסקת, ניגשה אליה, הושיטה לה את ידה והקימה אותה. ושתיהן עמדו יחד”. לפני שהומתו בחרב, נשקו פרפטואה ופליקיטאס זו לזו את “נשיקת השלום”.

לא נוכל לטעון, כמובן, שפרפטואה ופליקיטאס היו זוג לסבי. זאת תהיה טענה אנאכרוניסטית. את הנשיקה שלהן צריך להבין כאקט טקסי וזהותי – זו היתה ברכת שלום מקובלת בכנסיה המוקדמת. היא מוזכרת אצל פאולוס באיגרת אל הרומים (“בָּרְכוּ לְשָׁלוֹם אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בִּנְשִׁיקָה קְדוֹשָׁה”) ולא פחות חשוב, קיימת מסורת נוצרית המתארת את “נשיקת השלום” של פאולוס ופטרוס לפני הוצאתם שלהם להורג. הטקסט המוקדם ביותר המתאר את הנשיקה הזאת הוא “מעשי פטרוס ופאולוס” – טקסט מהמאה הרביעית שלא נכנס לקאנון של הברית החדשה. שם מספרים לנו ש”כאשר נפגשו השליחים המבורכים פטרוס ופאולוס, מיד חיבקו זה את זה ונשקו זה לזה בדמעות, והודו לאלוהים אשר עשה אותם ראויים לראות זה את זה שוב”. אמנם הטקסט נכתב יותר ממאה שנה אחרי הפסיון של פרפטואה ופליקיטאס, אבל אפשר שהוא משמר מסורת כבר מתקופתן, כך שאולי ניתן להבין את הנשיקה שלהן לא רק כמבטאת זהות נוצרית, אלא גם כשחזור טקסי של סיפורם של מרטירים מוקדמים וחשובים מהן.

חלקים אחרים בסיפור, עם זאת, מזמינים קריאה קווירית ברורה יותר. החזון שבו פרפטואה ראתה את עצמה כלוחם הוא שיא הייצוג של פרפטואה ופליקיטאס כנשים גבריות, אבל הוא בהחלט לא היחיד. ג’ון בוזוול מצביע על כך שסיפורי קדושים שסופרו על זוגות של מרטירים התאפיינו בנרטיבים צבאיים וגבריים מאוד, וגם זוג הנשים תוארו כ”אמיצות מבין החיילים” בהקשר של האומץ שלהן בפני המוות – תואר שנגזר מהמלה היוונית שהוראתה “גבר”.

זאת ועוד, בוזוול מדגיש גם את העובדה שהפסיון מזכיר גברים רבים מקרב משפחתה של פרפטואה – אביה המבקר אותה בכלא, אחיה המת המבקר אותה בחיזיון, שני אחיה החיים שאביה מזכיר בשיחה ביניהם – אך בשום שלב לא מוזכר בעלה של פרפטואה, וזאת על אף שהיא אם טריה. העדרו מחזק את הקשר הרגשי שלה לפליקיטאס כקשר המרכזי בסיפור.

עכשו, צריך להגיד, הספר של בוזוול קיבל הרבה מאוד ביקורות – גם על המתודולוגיה וגם על המסקנות, במיוחד סביב הטענה שלו שהנצרות המוקדמת היתה סובלנית ביחס לזוגות חד־מיניים, עד כדי הכרה בצורה מסוימת של נישואין חד־מיניים. נדמה לי שהטיעונים שהוצגו מעלה ביחס לפרפטואה ופליקיטאס רלוונטיים גם על אף הביקורות הללו.

מכל מקום, גם אם אין שום דרך להוכיח קשר רומנטי בין פרפטואה ופליקיטאס, הסיפור על מות הקדושות המשותף שלהן, ועל החיזיון חוצה־המגדר של פרפטואה, אומץ בחום על ידי הקהילה הגאה הנוצרית, ובמיוחד על ידי לסביות וגברים טרנסים. אני בעד. בימים כאלה אשמח לקבל עזרה אלוהית מזוג בוצ’־פם חוצה־מעמדות של לסביות מזרחיות, אולי הן פחות בעניין של להשליך סמלים פאליים מתפוצצים אחד על השני.

שמרו על עצמכםן שם בחוץ 🕊️🤍✨