הצלם האמריקאי, פיטר הוג’אר (Hujar, יליד 1934), לא נולד עם כפית של כסף בפה. אמו היתה מלצרית בדיינר, שאביו עזב סמוך ללידתו. היא לא יכלה לגדל אותו בעצמה, כך שהוג’אר גדל בביתם של סבו וסבתו בניו ג’רזי, מהגרים דוברי אוקראינית. אנגלית הוא למד רק בבית הספר. בגיל 12 אמו לקחה אותו כדי שיגור אתה ועם בן זוגה במנהטן. זה לא היה זוהר. הבית היה אלים ובגיל 16 הוג’אר עזב אותו, כשברשותו מצלמה שקיבל שלוש שנים קודם לכן. הוא נרשם לבית הספר לאמנויות התעשייה, תיכון מקצועי לאמנויות במנהטן, שם הוא קיווה להשתלם בצילום. שם הדברים החלו להסתדר בעבורו – מורתו לספרות אנגלית, המשוררת, המתרגמת והעורכת הלסבית, דייזי אולדן (Aldan), הכניסה אותו לביתה והוא היה ישן על הספה אצלה בסלון.
בשנות העשרים לחייו, כשהוא היה מצלם בעבור כל מי ששילם, כישרונו החל לפתוח בעבורו דלתות. הוא נסע לשנתיים באיטליה במלגת פולברייט, לא פעם אחת, אלא פעמיים, בפעם השנייה עם מי שהיה בן זוגו באותה העת, האמן פול תֵק. היתה לו הזדמנות להשתתף בכיתת אמן של הצלמים ריצ’רד אייבדון (Avedon) ומרווין ישראל, שבעקבותיה קיבל מישרה כצלם אופנה במגזינים נחשבים, כמו הרפר’ס בזאר. לאחר מכן הוא פתח סטודיו משלו.
הוג’אר הכיר את כולם. הוא היה מיודד עם אנדי וורהול ועם החבורה שוורהול כינס סביבו. הוא אפילו הופיע בכמה מסרטיו של וורהול. חברים ומכרים אחרים היו מלכת הדראג דיוויין, הסופרות פרן לבוביץ וסוזן סונטג, ועוד כמה שמות מוכרים פחות, אבל שהיו מרכזיים במעגלים הבוהמייניים של ניו יורק בשנות השבעים.
ניו יורק של אותה תקופה היתה מקום זוהר פחות מהדימוי שיש לנו עליה מאז “סקס והעיר הגדולה” ועד היום. מקומות שהיום מאופיינים באוכלוסיות עשירות יחסית, כמו כיכר טיימס ואזור הווילג’, היו אזורים מוכי הזנחה, פשע ועוני. אותם אזורים איפשרו לצורות חיים להתפתח בשולי המהוגנות, ובערבוביה של סמים, מאפיה וזנות צמחה בהם הקהילה הגאה של ניו יורק. היא נפגשה בברים הגאים של רחוב כריסטופר וברציפים הנטושים שעל נהר ההדסון בסמוך לשם. לא מפתיע, אם כן, שמהומות סטונוול, המפץ הגדול של פוליטיקת היציאה מהארון, התרחשו ממש שם. באותה תקופה, 1969, הוג’אר היה בן זוגו של ג’ים פוראט (Fouratt). פוראט היה פעיל בהתארגנות שצמחה מיד אחרי המהומות: חזית השחרור הגאה (Gay Liberation Front). החזית הפיצה את הפוליטיקה שלה, בין השאר, באמצעות כרזה מפורסמת, שבה נראים חברי הארגון בחבורה גדולה ולצדם הכיתוב “צאו מהארון!!” (Come Out!!). את התמונה הזאת הוג’אר צילם, לבקשתו של פוראט. התמונה הפוליטית היחידה בקריירה שלו, אם מפרשים את המילה “פוליטית” פירוש צר.
ברציפים העזובים והמתפוררים שעל ההדסון התקיימה סצינת קרוזינג ענפה, לצד מפגשים חברתיים ואפילו פעילות אמנותית. זה היה רגע מיוחד בתולדותיה של הקהילה הגאה: אחרי מהומות סטונוול ולפני משבר האיידס. היתה באוויר תחושה של כח ושל תשוקה לחיים. כל זה תועד בעדשתו של הוג’אר (ובעוד כמה עדשות, כמו זו של אלווין בלטרופ, שגם עליו אכתוב בקרוב).
אחד האמנים הבולטים שפעלו ברציפים באותה תקופה היה דייויד ווינרוביץ’ (Wojnarowicz). כשהוג’אר פגש בו לראשונה, ווינרוביץ’ עוד עבד כעובד מין ברציפים ובכיכר טיימס. הוא היה בן 26, הוג’אר בן 46. השניים הפכו להיות מאהבים לתקופה קצרה, ולאחריה נשארו חברים קרובים ושותפים לאמנות. ווינרוביץ’ דיגמן בעבור הוג’אר, הוג’אר מופיע כדימוי בחלק מיצירותיו של ווינרוביץ’.
אולי היתה זאת ילדותו של הוג’אר ואולי ניו יורק של שנות השישים, השבעים והשמונים – משהו הותיר בהוג’אר חותם עמוק של משיכה לעזובה ולחורבות. היה אפשר לחשוב על זה אולי כאיזו רגישות קאמפית הומואית, אבל לתחושתי לא מדובר כאן בקאמפ. לפחות לא בוטה. אין בצילומים האדרה של השולי או חגיגה של העזוב, אלא מבט כן בהרס, של מי שמכיר אותו הכרות אינטימית. כמו אהוב ותיק, הוג’אר מוצא בו יופי ועומק, שאחרים אולי מפספסים. הוא מתרפק על מה שבר חלוף ומוצא חסד בקמילה שעוד יש בה חיים.
כמה מתאים, אם כן, שביום שבו פרחה נשמתו מגופו מסיבוכים של איידס בשנת 1987, תיעד אותו ווינרוביץ’ בסדרה של 23 צילומים נוגים, נוגעים ללב, אינטימיים כל כך. בדיוק כפי שהוג’אר עצמו תיעד את החיים הקוויריים שבשוליים, את ניו יורק, את הרציפים העזובים ואת הבניינים הנטושים.
