יש יומיים בשנה שאמורים להחגג כימי שחרור מהפכניים. הראשון שביניהם הוא יום הנשים הבינלאומי, שנחגג בשמונה במרץ. הוא הומצא בארה”ב של 1909, ע”י תרזה מלכיאל, מנהיגת פועלות יהודיה, במטרה לקדם זכויות נשים, כולל זכות ההצבעה. שנתיים לאחר מכן, בגרמניה, נשים סוציאליסטיות יבאו את הרעיון ויזמו את חגיגות יום הנשים במטרה לזכות בזכות ההצבעה. אחת הדמויות הבולטות במהלך הזה היתה קלרה צטקין (Zetkin), סוציאליסטית מהקצה הרדיקלי יותר של הספקטרום ופמיניסטית (שגם לה יש קשר יהודי: היתה בת זוגו של הפעיל הסוציאליסטי הרוסי [הלארד], אוסיפ צטקין). השני הוא האחד במאי, חג הפועלים, ששורשיו במאבק לקיצור יום העבודה לשמונה שעות ולאחר סדרה של מאבקים אנרכיסטיים וסוציאליסטיים בהיימרקט שבשיקגו, שראשיהם הוצאו להורג בידי הממשלה בשנת 1886, הוא נצבע גם בדם הפועלים המגנים על חירותם – הדם שצבע גם דגלי המאבק האדומים של תנועת הפועלים העולמית. בימינו נותרו משני הימים האלה צללים חיוורים בלבד. יום הנשים נעשה לחגיגה צרכנית של מבצעים על איפור וחברות גדולות מציעות בו לעובדותיהן סדנאות בניית ציפורניים, והאחד במאי נשכח כמעט כליל, ואם זוכרים אותו זה בעיקר בהקשר של ניכוסו על ידי ברית המועצות, שהחליפה את המאבק לחירות בפשעים כנגד האנושות. אבל לא אלמן ישראל! בשני המועדים האלה אני אוהב להזכר ברוז (רחל) שניידרמן (Schneiderman) – מנהיגת פועלים פמיניסטית, וכפי שנראה בהמשך, ככל הנראה גם לסבית.

מהשטעטל בפולין לתנועת הפועלות במנהטן

הביוגרפיה של שניידרמן דומה מאוד לזו של נשים יהודיות מזרח אירופאיות רבות ממעמד הפועלים. היא נולדה בסאווין, עיירה פולנית עם נוכחות יהודית גדולה, לא רחוק מחלם, בשנת 1882. שני הוריה היו פועלי טקסטיל. כשהיתה בת שמונה היגרה המשפחה לניו יורק, כמו המוני יהודי מזרח אירופה באותה תקופה, וכמו אותם המונים מצאה מגורים בלוֹוֶר איסט סייד של מנהטן. עברה על שניידרמן ילדות לא פשוטה: מלבד העוני וההגירה, היא התייתמה מאב בגיל 10. אמהּ הצליחה בקושי רב לגדל אותה, את אחותה ג’ני ואת שני אחיה, כך שהילדים גדלו לפרקים בבית היתומים היהודי שבשכונה. בגיל 13 נאלצה שניידרמן להפסיק את לימודיה ולעבוד כדי לתמוך בכלכלת המשפחה. היא מצאה עבודה כמוכרת בחנות כלבו ולאחר מכן כתופרת, המקצוע שיהפך לעיסוקה הראשי, בדומה להוריה.

בניגוד להוריה, עם זאת, שניידרמן עברה פוליטיזציה מהירה. כבר בגיל 21 היא החלה לארגן את התופרות במפעל הכובעים שבו עבדה. שנתיים לאחר מכן, שניידרמן היתה מהדמויות הבולטות בשביתת הכובענים של ניו יורק, כנציגת האיגוד שבו היתה חברה. במסגרת השביתה היא יצרה קשר עם ליגת ארגוני העובדות (Women’s Trade Union League), ארגון רב עצמה בארה”ב של התקופה, שבו נשים פועלות פעלו יחד עם נשים בורגניות כדי לחסל את סדנאות היזע לנשים, במיוחד בתחום הטקסטיל, וכדי לשפר את זכויות הנשים בעבודה. בתום השביתה, עזבה שניידרמן את עבודתה במפעל והחלה לעבוד בליגה. היא נבחרה להיות סגנית נשיאת סניף ניו יורק ואף קיבלה מלגת לימודים מטעם הארגון.

השינוי בחייה לא גרם לה להתנכר לפועלות. האיגוד הבינלאומי של ענף בגדי הנשים (International Ladies Garment Workers Union) – אל תתנו לשם להטעות אתכם, מדובר בארגון אמריקאי – ארגן בשנת 1909 את השביתה הגדולה ביותר של פועלות בהיסטוריה של ארה”ב עד אותה עת. השתתפו בה לא פחות מ־20,000 שובתות, מרביתן נשים. הרוח החיה מאחורי השביתה היא הקומוניסטית היהודיה, קלרה למליך (Lemlich), אך שניידרמן סייעה לה בכך.

שנתיים לאחר מכן, במרץ 1911, פרצה שריפה במפעל טקסטיל של חברת טרייאנגל (Triangle Shirtwaist Factory) במנהטן. המפעל היה צפוף מאוד ונעדר איוורור מתאים. יציאות החירום היו חסומות כדי למנוע מהפועלות להבריז באמצע יום העבודה. כתוצאה מכך, תוך 20 דקות, 146 אישה ואיש קיפחו את חייהם, מרביתם נשים צעירות יהודיות ואיטלקיות שהיוו את עיקר הפועלות במפעל.
האסון לא היה לגמרי מפתיע. כחלק מעבודתה בליגת ארגוני העובדות, שניידרמן תיעדה מפעלים לא בטיחותיים ופעלה כדי לשפר את סטנדרט הבטיחות בהם. רק ימים ספורים לפני השריפה בטרייאנגל, נשרפו למוות 25 עובדים במפעל בעיר ניוארק, שבו יציאות החירום היו חסומות כדי למנוע גניבות מהמפעל.

מיד לאחר האסון שניידרמן ושותפות נוספות בליגת ארגוני העובדות ובאיגוד הבינ”ל של ענף בגדי הנשים יצאו במחאה. הן ארגנו לוויה פומבית לקרבנות האסון, שהשתתפו בה מאות אלפי מוחים ומוחות. שניידרמן נאמה שם נאום שנראה רלוונטי לימינו לא פחות מאז:

“…יש לכם [האזרחים] כמה דולרים לצדקה בעבור האמהות, האחיות והאחים האבלים. אבל בכל פעם שהפועלות מוחות בדרך היחידה שהן יודעות למחות בה כנגד תנאים בלתי נסבלים, אתם מניחים לידו החזקה של החוק לדכא אותנו.
לפקידי הממשל יש רק אזהרות בעבורנו – אזהרות שעלינו להמנע מאלימות (…). ידו החזקה של החוק מכה בנו בכל פעם שאנו מתקוממות, בחזרה אל התנאים ההופכים את חיינו לבלתי נסבלים.
איני יכולה להעמיד פנים כאילו אחווה שוררת ביני ובין הנאספות כאן היום [היא פונה לנשים בנות המעמד הגבוה שבאו להפגנה מטעם הליגה]. דם רב מדי נשפך. אני יודעת מנסיוני שעל הפועלות להציל את עצמן. והדרך היחידה להציל את עצמן היא באמצעות תנועת פועלים חזקה”.

לחם ושושנים

שנה לאחר מכן, נשאה שניידרמן את נאום “הלחם והשושנים” שלה. זה היה בלורנס, מסצ’וסטס. 25,000 פועלות ופועלי טקסטיל יצאו לשביתה במחאה על קיצוץ בשכרם. המאבק התלקח במהירות, כשהמעסיקים והעירייה הפנו מיליציות אזוריות כנגד השובתות, ורבות מהמארגנים אף נאסרו. שניידרמן אמרה שם את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו, גם היום: “מה שהפועלת רוצה הוא לחיות. לא להתקיים בלבד – זכות לחיים כפי שלאישה העשירה יש הזכות לחיים, לשמש, למוזיקה ולאמנות. אין דבר שלעובדת הצנועה אינו מגיע גם כן. לפועלת חייב להיות לחם, אך מגיע לה גם שושנים. עיזרו, נשים עם יתר זכויות, תנו לה את פתק ההצבעה להיאבק בעזרתו”.

בנאומה, ציטטה שניידרמן את הסופרג’יסטית האמריקאית, הלן טוד (Todd), שהשתמשה במטאפורת הלחם והשושנים בנאומה בעד הענקת זכות ההצבעה לנשים, במהלך קמפיין סופרג’יסטי במדינת אילינוי בשנת 1910. כפי שטוד שימשה השראה בעבור שניידרמן, היא השפיעה גם על המשורר היהודי ג’יימס אופנהיים, שכתב בשנת 1911 את השיר “לחם ושושנים”.

הנה תרגום, שתירגמתי פעם עם חברים:

כשנצעד, נצעד בלב יופיו של יום נהור
ריבוא כלאי מטבח ומיילים של דיור אפור
יאורו פתע באור קרן שמש מסנוורת –
שכן שמעו שירנו: “פת וּוֶרד! פת וּוֶרד!”

כשנצעד, נצעד גם בעבור גברים, אכן.
כי הם ילדי נשים כולם ועוד יונקים מהן.
חיינו לא יהיו רק יזע כל ימות החלד.
הלב כגוף גווע – תנונו פת, אך תנו גם ורד!

כשנצעד, נצעד – או אז אינספור נשים מתות
יקוננו חיי רעב מבעד הקריאות.
לא אהבה, שירה או נוי היו מנת חלקן.
על כן, נדרוש פת לחם אך נדרוש הורד גם.

כשנצעד, נצעד יהא חלום לממשות –
שחרור נשים משמעותו שחרור האנושות.
לא עוד תשרור בין המינים מרות אדון על עבד
חיי פאר נחלוק אז: פת וּוֶרד פת וּוֶרד!

אהבה לסבית בין דגלי המאבק

שנת 1912 לא היתה רק שנת נאום “הלחם והשושנים” של שניידרמן. באותה שנה היא גם פגשה את מוד או’פארל סוורץ (Maud O’Farrell Swartz). מוד היתה פעילה למען זכות ההצבעה לנשים ולמען זכויות נשים עובדות. היא היתה אירית, ממעמד הפועלים, גרושתו של דַפָּס יהודי בשם לי סוורץ, מבוגרת משניידרמן בשלוש שנים. השתיים הפכו להיות בלתי נפרדות עד מותה של מוד בשנת 1937. קראתי מספר עדויות לכך שהן היו זוג, אבל לא הצלחתי למצוא מקור שיוכיח את זה בוודאות. אני נותן להן להנות מהספק. אם לא היו לסביות ממש, לפחות היו לסביות של כבוד.

השתיים התחברו דרך ליגת ארגוני העובדות עם אלנור רוזוולט, מי שלימים תהיה אשת נשיא ארה”ב, פרנקלין רוזוולט, הוגה תכנית ה”ניו דיל”. דרך הקשרים עם הרוזוולטים, ודרך התמדה במאבקי עובדים ובמאבקי נשים, שניידרמן וסוורץ הגיעו שתיהן לתפקידים חשובים בממשל האמריקאי. שניידרמן, למשל, נבחרה להיות היו”ר הארצי של ליגת ארגוני העובדות, היתה יועצת של הנשיא רוזוולט בניסוח מדיניות עבודה ואף כיהנה כשרת העבודה של מדינת ניו יורק.