מדברים לפעמים על רגישות הומואית או קווירית – כלומר, הנטיה של מיעוטים מיניים ומגדריים לגשת ליצירות אמנות אחרת מהציבור הכללי ולזהות בהן רבדים שאינם מיידיים לכל הצופים או הקוראים. בדרך כלל השיחות האלה מתנהלות סביב קאמפ, למשל, כאסתטיקה קווירית, אבל גם כשמנסים לענות למה להט”בים רבים אוהבים סרטי אימה או אמנות דקדנטית או רומנטית וכו’ וכו’. יש הרבה כתיבה תאורטית על כך, אבל לא בכל יום רואים את זה קורה בלייב.

ובכן, שלשום הייתי בהרווארד, במוזיאון פוג לאמנות, ונתקלתי שם בציור הזה – “סצינת קיץ” או “המתרחצים” של פרדריק באזי (Bazille) משנת 1869. אמנות למדתי תולדות האמנות בתיכון, אבל בעוונותיי את באזי – אימפרסיוניסט צרפתי שהיה קורב למאנה ולמונה – לא הכרתי. ובכל זאת, גם בקרב העומס החושי שהוא ביקור במוזיאון, הציור הזה גרם לי לעצור ולהתבונן.

עכשו, לא מדובר ביצירה שדורשת עיון עמוק מדי כדי לזהות את הרבדים ההומוארוטיים שלה – יש כאן רק גברים, רובם לובשים מעט מאוד. במרכז הציור, בכתם מופז כאילו תחת זרקור, ובנקודה שכל הקווים בקומפוזיציה מתנקזים אליה, נמצאים שני נערים חשופי חזה, ספק־מתגוששים ספק־מתגפפים. ואכן, גם הציבור הכללי בדורו של באזי שם לב לסמיכות הגופים הגבריים ובאזי סבל מביקורות מלגלגות. זאת על אף העובדה שאין בציור עירום מלא וכמובן לא של יחסי מין, והאווירה הכללית היא של מין נינוחות על גבול החלימה בהקיץ, לא של עוררות מינית.

מכל מקום, אני חושב שמעניין להסתכל עוד רובד אחד עמוק יותר מעבר לגופים החשופים של הגברים, ולראות שבאזי שתל כאן רמזים מתולדות האמנות שתומכים בקריאה הומוארוטית של הציור.

ראשית, לציורי “נערים רוחצים” יש היסטוריה. בעבר כתבתי על ציורים כאלה של הנרי סקוט טיוק, של לודוויג פון הופמן ושל תומס אייקינס, כמו גם על הגרסה הלסבית של אותו נושא “הטיול של נאוסיקאה” של הציירת הסקוטית, את’ל ווקר. אם וכאשר אגיע להעביר את הטקסטים האלה לבלוג אצרף את הקישורים.

יש גם ציורים מוקדמים יותר, כמובן, כמו “קרב קשינה” שבו תיאר מיכאלאנג’לו חיילים פלורנטינים רוחצים בעירום. מה שמשותף לכל הציירים האלה הוא שהם השתמשו בסצינות היסטוריות, מיתולוגיות או באפנות אמנותיות אחרות (כמו ציורים של חיי הכפר) כדי לשאוב לגיטימציה להנחת גופים עירומים מאותו המגדר זה לצד זה.

שנית, התנוחות שבהן בחר באזי למקם את הנערים גם הן לקוחות מתולדות האמנות ונושאות משמעויות מיניות. הנער השוכב ונשען על מרפק אחד, בעודו מכסה על המפשעה בידו השניה, מזכיר ציורים של קורטיזונות (כמו “ונוס מאורבינו” או “ונוס הישנה” של אמני הרנסאנס טיציאן וג’ורג’ונה, בהתאמה; או “אולימפיה” של מאנה, ידידו של באזי, שצוירה שנים ספורות לפני “סצינת קיץ”) או אולי של אודליסקות – נשות ההרמון שתוארו שרועות בעירום, כמו בציור ידוע של ז’אן-אוגוסט-דומיניק אנגר מראשית המאה ה־19. באזי אולי רומז לנו על זמינותו המינית של הנער השרוע על הדשא לצד המים.

תנוחה מובהקת בהרבה היא תנוחתו של הנער הנשען כנגד העץ, שמזכירה מיד את סבסטיאן הקדוש, כפי שהוא תואר על ידי בוטיצ’לי, אל גרקו ורבים אחרים. כבר כתבתי על ההיסטוריה הקווירית של סבסטיאן בעבר (וגם כאן – כשאעביר את הטקסט לבלוג אוסיף כאן קישור), אז לא אאריך את הדיבור, ורק אזכיר שיש מסורת ארוכה – מהרנסאנס, דרך אוסקר ויילד ויונה וולך ועד הצלמים הצרפתים העכשוויים פייר וזי’ל – שבה קראו את התנוחה הענוגה שבה סבסטיאן היה כפות לעץ, את גופו השרירי והחשוף, ואת עובדת החדרותו על ידי החצים, כמסמנים הומואיים, שהפכו אותו לפטרון המגן של הגייז.

האם כל זה אומר שבאזי היה הומו? כנראה, אבל אני לא יודע בוודאות. הוא מעולם לא נישא והיו לו קשרים עמוקים עם גברים, ובמיוחד עם המוזיקאי ואספן האמנות, אדמונד מטר. אם מסתכלים על ציורים אחרים שלו, נראה שהיו לו נסיונות מעטים לתיאור עירום גברי, אבל נועזים מאוד. בשנה שלפני “סצינת קיץ” הוא צייר עירום גברי בסצינה הטרוסקסואלית בציור “על גדות נהר לז” וישבן גברי עסיסי במיוחד בציור “דייג עם רשת”, המתאר שני גברים צעירים עירומים, גם הם על גדת הנהר. כמה חודשים אחרי “סצינת קיץ” צייר באזי את העירום הגברי האחרון שאני יודע עליו – “נער עירום שוכב” – גם הוא, כך נדמה, ליד מקור מים. קשה לדעת לאן הקריירה שלו היתה מובילה אותו בהמשך. הוא נהרג במלחמת צרפת־פרוסיה ב־1870, כשהוא בן 28 בלבד.

אם לחזור לתחילת הפוסט הזה, נדמה לי שהרגישות ההומואית או הקווירית בקריאה של “סצינת קיץ” לא מסתכמת במשיכה לציור עם קריצה הומוארוטית, אלא זאת גם קריאה שמזהה את ההתחבטות, את הניסיון להסתיר את המשיכה המינית במבט כמעט־אדיש ולהחביא את אהבת הגברים בדימויים קלאסיים מתולדות האמנות. זאת קריאה שגם רואה את הכשלון בניסיונות האלה – כשלון שהרבה מאתנו מכירים היטב מהחיים, עם הבושה והמלנכוליה שהוא מביא אתו. איכשהו, כל זה נמצא במרחב שבין הצופה (ההומו) והגברים של “סצינת קיץ”.