כשחושבים על תנועת הצופים בהקשר של מיניות, עולות אולי בדמיון אהבות ראשונות בין השק”שים, או אולי שערוריות שנחשפו על אודות טקסי חניכה במקלחות של מחנה הקיץ. אולי חושבים על ההאשמות החמורות בפדופיליה שבפניהן ניצבה תנועת הצופים האמריקאית בשנים האחרונות, ויכול להיות שבכלל נזכרים בהחלטת אותה תנועה משנת 2013 לקבל בני נוער הומואים לשורותיהם (עד אז זה היה אסור).

כך או כך, צלילה אל השנים הראשונות של התנועה חושפת היסטוריה מינית מרתקת.

גלויה פטריוטית המציגה את באדן־פאוול, 1900.

עלייתו של גיבור לאומי

הכירו את רוברט באדן־פאוול (Baden-Powell). באדן־פאוול נולד בלונדון. לאחר מות אביו, למד בפנימיה לבנים במחוז סארי, בדרום אנגליה. בגיל 19 הצטרף לצבא הבריטי ושירת בהודו, באפגניסטן ובדרום אפריקה. בתקופה זו פיתח את כישורי הסיירות והצופיות שלו ואף כתב ספר בנושא. כאות הערכה על שירותו הוא הועלה בדרגה ונשלח למלטה, כעוזרו האישי של דודו, גם הוא איש צבא. שם גויס לשירות החשאי הבריטי, ואסף ידיעות תחת זהות בדויה של אספן פרפרים (מקצוע סטרייטי מאד).

לאחר שלוש שנים במלטה חזר באדן־פאוול לאפריקה. הוא התפרסם במיוחד, ואף הפך לגיבור לאומי בריטי, בזכות מערכה אחת, בפתיחתה של מלחמת הבּוּרים השנייה: המצור על מַפֶקינג בשנת 1899. העיירה הבריטית שרדה 217 ימי מצור, רבות בשל תכסיסים צבאיים ערמומיים של באדן־פאוול שפיקד על חיל המשמר. אחת האסטרטגיות שלו היתה הקמת קבוצת נערים ילידי המקום שיעמדו על המשמר, יעבירו ידיעות לאנשי המשמר, ואף יחצו אל מעבר לקווי האויב. כאן התחיל הרומן של באדן־פאוול עם הנוער.

באותה שנת מצור התפרסם גם ספרו של באדן־פאוול על צופיות בצבא. עם שובו לאנגליה בראשית המאה ה20, גילה שספרו זכה להתעניינות רבה בציבור. בעיני רבים, כמו גם בעיני באדן־פאוול עצמו, הגבריות הבריטית היתה נתונה במשבר, וצופיות נתפשה כדרך טובה לחנך ילדים ונוער לגבריות בריאה ופטריוטית. בשנת 1908 התפרסם, אם כן, עיבוד של ספרו שהותאם לנוער הבריטי – “צופיות לבני הנעורים”. בעקבות הספר, בתהליך מורכב מכדי לתאר כאן, הוקמה תנועת הצופים הבריטית, ותוך זמן קצר הוקמו מקבילותיה ברחבי האימפריה הבריטית, בארצות הברית ובמקומות נוספים.

כריכת הספר “צופיות לבני הנעורים” משנת 1908

הצופה טהור בדיבורו ובמעשיו

איפוק מיני היה ערך מרכזי בעיני באדן־פאוול והוא הושרש בתנועה כבר בימיה המוקדמים. הסעיף העשירי והאחרון ב”חוקת הצופה” נוסח “הצופה טהור בדיבורו ובמעשיו” – אידאל שנגע לתחומי חיים רבים, אבל בהחלט גם להמנעות מיחסי מין בגיל הנעורים ומאוננות. נושאים אלה העסיקו מאד את מדריכי התנועה ובולטים בעיתונות הפנימית שלה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. הצופה טהור בדיבורו ובמעשיו עצמו כתב בטיוטה הראשונה של “צופיות לבני הנעורים” (שצונזרה) כי אוננות היא “התעללות עצמית” שתוצאתה היא

תמיד – שימו לב, תמיד – שהנער נעשה לאחר זמן חלש, עצבני וביישן, סובל מכאבי ראש ומדפיקות לב, ואם הוא ממשיך בכך יתר על המידה הוא יוצא פעמים רבות מדעתו ונעשה אידיוט. חלק ניכר מחולי הרוח שלנו השתגעו על ידי התמסרות לחטא הזה, על אף שבעברם הם היו נערים הגונים ועליזים כמוך וכמוני.

עמדות כאלה ביחס לאיפוק מיני לא היו חריגות בבריטניה האדוארדיאנית, אבל זכו למרכזיות גדולה יותר בתנועת הצופים המוקדמת מאשר במסגרות אחרות לנוער ולילדים. בכך אפשרות לראות בצופים מנגנון חברתי למשטור המיניות של בני הנוער.

גבר בחברת גברים

אחד הביוגרפים המרכזיים של באדן־פאוול, טים ג’יל, טען כי הוא היה הומוסקסואל מודחק, שנמנע מלפעול על פי דחפיו, בהם ראה דחפים בלתי מוסריים. באדן־פאוול היה ללא ספק הומוסוציאלי, כלומר העדיף את חברתם של גברים על זו של נשים – תכונה שהתבטאה בקריירה הצבאית הארוכה שלו. לדעת ג’יל, תנועת הצופים היתה נסיון ליצור מרחב גברי הומוסוציאלי א־מיני, שישמש לבאדן־פאוול מקלט מחרדותיו מהמיניות הנשית.

באדן-פאוול החזיק בגלוי בעמדות הומופוביות. כשמדריך בצופים נשלח למחנה ריכוז, לאחר עליית הנאציזם, באדן־פאוול פטר את המקרה כחסר חשיבות, שכן המדריך נאסר שם באשמת “נטיות הומוסקסואליות”.

לאחר שחי רוב חייו בין גברים, באדן-פאוול נישא לבסוף, בגיל 55, לאולייב סיינט-קלייר בת ה23, אותה פגש על סיפון אניה בדרך לניו יורק. יש הטוענים שהנישואין נועדו כדי להשקיט את השמועות על אודות מיניותו החריגה.

אל מול עמדתו של ג’יל, מציעה אלקה בוהמר, פרופסור לספרות אנגלית קולוניאלית באוקספורד, לראות בבאדן-פאוול דווקא א־מיני. א־מיניות אמנם עוד לא התהוותה באותו הזמן כקטגוריית זהות, אבל לדעת בוהמר היא היתה אחת האפשרויות שפתח המרחב הקולוניאלי בעבור גברים לבנים צעירים. בדומה לגברים שמצאו בקולוניות דרכים לבטא את מיניותם ההומוסקסואלית, הרחק מהמשפחה ומלחצי הנישואין בבריטניה, כך יכלו גם גברים א־מיניים לנצל את אותן נסיבות כדי לחיות חיים א־מיניים.

כשחושבים על האידאל של המנעות מיחסי מין ומאוננות ועל האפשרות של מדריך הצופים המבוגר להתקיים במרחב ילדי נטול־מיניות (בשאיפה), האפשרות הזאת לא נראית בלתי סבירה.

באדן־פאוול, 1919.


רוצה לקבל עדכונים במייל על פוסטים חדשים?