כשהייתי ילד הייתי מוקסם מסין. אספתי כל דבר שהיה נראה לי סיני, החל מחומר פרסומי של סוכני נסיעות (האנשים האלה שהיו הולכים אליהם כדי לקנות כרטיסי טיסה לפני שהמציאו את Skyscanner וחוליו) ועד אוסף מרשים למדי של פסלוני בודהה, רבים מהם בכלל לא מסין, כולל תליון מג’ייד שסבתא הביאה לי ממפעל ג’ייד איפשהו במזרח ושהייתי הולך אתו באדיקות עד שטבע בסחנה כשהייתי בן 12. את עבודת ה”נושא אישי” של כתה ד’ הקדשתי, כמובן, לסין. היא היתה מוצלחת הרבה יותר מזאת שקדמה לה, בנושא חגבים, בכתה ג’, אבל אם להודות באמת, מעמיקה הרבה פחות מהעבודה על ויקינגים בכתה ה’. מכל מקום, אני כותב את כל זה רק כדי להגיד שאני לא באמת יודע כלום על סין או על היסטוריה סינית. הפוסט הזה, רובו ככולו, מבוסס על מחקרו של Howard Chiang ואם מצאתם בו טעויות מביכות אז (א) זו אשמתי ובטח לא הבנתי מה שצ’יאנג כתב ו(ב) מוזמנים ומוזמנות לתקן.

מחייל לאשה בריאה

שיה ג’ינשון (Xie Jianshun 謝尖順) נולד בעיר צ’אוג’ו, לא רחוק (במושגים סיניים) מקנטון שבסין היבשתית בשנת 1918, שבע שנים לאחר נפילתה של שושלת צ’ינג, השושלת הקיסרית האחרונה, במהפכה הסינית (לא הקומוניסטית, זאת שלפניה). אנחנו לא יודעים הרבה על חייו, מלבד לכך שבגיל 16 התגייס לצבא ובגיל 18 התייתם משני הוריו. בשנת 1949 התחוללה בסין המהפכה הקומוניסטית והמפלגה הקומוניסטית, בראשות מאו דזדונג, תפסה את השלטון ודחקה את תומכי השלטון הרפובליקני הקודם, בהנהגת המפלגה הלאומנית, אל מחוץ לסין היבשתית, לטייוואן. גם שיה הגיע לשם, כחייל בן 29.
כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1953, שיה התלונן על כאבי בטן. הוא הגיע לבית החולים בעיר טאינאן והכאבים הסתברו כאפנדיציט. אבל מלבד האבחנה הגסטרולוגית, שיה זכה לאבחנה רפואית נוספת: הוא הוגדר כאינטרסקס, כלומר כמי שמינו אינו זכר או נקבה במובהק. במקרה של שיה, זה היה שילוב של הטוב מכל העולמות. הרופאים קבעו לו מיד ניתוח, שבו יפתחו את חלל הבטן שלו כדי לבחון את אברי הרבייה הפנימיים. בניתוח הזה, שחל שבועיים בלבד לאחר האבחנה הראשונית, נמצא כי לשיה היו שחלות מתפקדות ואברי מין חיצוניים כפולים ומפותחים באופן חלקי. הרופאים קבעו: על שיה יהיה לעבור ניתוח כדי להסיר את מאפייניה הזכריים, כדי שהיא תוכל לחיות כאשה בריאה. זה עתיד להיות הניתוח הראשון לשינוי מין בתולדות סין וטייוואן. שיה קיבלה את הדין, גם אם לא בנפש חפצה. היא צוטטה בעתון כאומרת “אם הביולוגיה שלי כפתה עליי לחיות כאשה, מה נותר לי לעשות?”.

אגב עיתונות, העיתונים השתגעו על הסיפור הזה. הם סיקרו אותו במרץ רב ואף הכתירו את שיה כ”כריסטין הסינית”, על שם כריסטין יורגנסן, אשה טרנסית אמריקאית מפורסמת, שהיתה אף היא בעברה חייל, ושעברה ניתוח להתאמה מגדרית בדנמרק בנובמבר 1952, שזכה לסיקור תקשורתי נרחב בארה”ב וברחבי העולם. בתחילה שיה ורופאיה שיתפו פעולה עם התקשורת, אבל לאחר זמן קצר שיה הועברה לבית חולים אחר, בבירה טאיפיי, וניתקה קשר עם העיתונאים.
עם המחסור באפשרות לסקר את שיה, החלו העיתונים לסקר מקרים אחרים שנכללו לדעתם תחת הקטגוריה “ביינשינגרן” (bianxingren 變性人), המקבילה הסינית ל”טרנסקסואל”. המקרים האלה כללו גברים ונשים אינטרסקס, כולל גבר שהיה בהריון, גברים ונשים שהואשמו מול הרשויות כמתחזים לבני המגדר ההפוך וגם אשה אחת שהיו לה שני רחמים. כפי שאפשר לראות, הקטגוריה הטרנסקסואלית היתה חדשה ואפשר היה להחיל אותה על מקרים שונים שבהם הביולוגיה של אברי המין היתה חריגה ולא הסתדרה עם הסדר החברתי.

על סריסים ומפלצות

הביולוגיה, בעצם, היתה החידוש בקטגוריה “ביינשינגרן”, כי מקרים כמו של שיה היו יכולים להשתייך בעבר לאחת משתי קטגוריות היסטוריות: סריסים ו”רֶנְיָאוֹ”.
סריסים היו חלק מהתרבות הסינית מאז שסין זכרה את עצמה, כלומר לפחות כבר מימי שושלת צ’ין, במאה השלישית לפני הספירה. בתקופת שושלת מינג (1368 – 1644) סריסים היוו את שדרת הפקידות המרכזית, צברו כח רב ובחשו במה שהיה אפשר לבחוש בארמון שבעיר האסורה. לעבור סירוס היתה המקבילה של סין המינגית לשירות ב־8200 שלאחריו תואר בבין־תחומי, כך שאולי זה לא מפתיע שגברים שלא זכו להסתרס ניסו לסרס את עצמם בבית, בניגוד לחוק ובסיכון גדול. הסיבה לכך שסירוס היה חשוב כל כך היא שסריסים לא מעמידים צאצאים ולכן לא מקימים שושלות מתחרות והם נאמנים לאדוניהם ולא לצורך להבטיח עתיד לילדיהם. עם זאת, במהלך שושלת צ’ינג (1644 – 1911) הסריסות נעשתה פופולרית פחות ופחות. האידאולוגיה הקונפונציאנית התחזקה ובתוכה תפקידי המגדר המוגדרים והצו להעמיד יורש זכר. בשלהי ימי השושלת סריסות זוהתה עם שחיתות וכמעט חלפה מהעולם.

רניאו (renyao 人妖) – בתרגום, עד כמה שאני מבין, משהו כמו “אדם־מפלצת” – היא קטגוריה מבלבלת הרבה יותר. להבנתי, בסין של היום המושג משמש לעתים כמקבילה ל”קוקסינל” העברית, אבל במקור היא היתה יכולה להצביע על כל אחד מהבאים: גבר המתחזה לאשה, אשה המתחזה לגבר, גבר השוכב עם גברים – במיוחד בתפקיד הנחדר, אשה השוכבת עם נשים או זונה ממין זכר. הקונוטציה הכללית של המלה היא של אדם שאינו ממש אדם, כזה הנמצא מעבר לגבולות החברה המהוגנת ולכללי המוסר הקונפוציאני.
מה שחשוב הוא ששתי הקטגוריות האלה לא התייחסו כל כך לביולוגיה של האדם, אלא יותר למיקום החברתי שלו. הסירוס הופעל על הגוף כדי להתאים אותו לתפקיד חברתי ופוליטי מסוים. הרניאו היה יכול להיות בעל ביולוגיה זכרית או נקבית ונקבע על פי ההתנהגות שלו או שלה. כל זה השתנה בסין ובעיקר בטייוואן החל משנות העשרים של המאה ה20 וביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה.
סין הרפובליקנית, אחרי המהפכה שהפילה את שושלת צ’ינג, היתה פתוחה יותר לרעיונות מודרניסטיים מערביים והושפעה מהביולוגיה המערבית, ובתוכה גם מהסקסולוגיה. טייוואן שאחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המלחמה הקרה, היתה אזור השפעה אמריקאי. ככזה, היא היתה חשופה לתרבות אמריקאית ולמדע אמריקאי. הסנסציה סביב כריסטין יורגנסן היתה נוכחת גם בטייוואן, וכשלטייוואנים היתה כריסטין סינית משלהם זה היה ברור שתתפתח סביבה סנסציה דומה. בדומה למקרה האמריקאי, גם כאן הרפואה המודרנית נתפשה כבעלת היכולת להושיע אדם אומלל מאנומליה ביולוגית ולאפשר לה לחיות כחלק מהסדר החברתי. ובמקרה של שיה, הרופאים אמרו שיש לה שחלות מתפקדות ושהיא תוכל להכנס להריון! כלומר, בניגוד לכריסטין האמריקאית, ה”כריסטין” שלהם היתה אשה ביולוגית במלוא מובן המלה! במלים אחרות, הטייוואנים ניצחו את המערב במגרש הרפואי שלו.

המעבר מקטגוריה תרבותית לא־ביולוגית לקטגוריה ביולוגית מודגם בצורה הטובה ביותר על ידי מקרה אחר, של אדם בשם דְזֶנג (Zeng). דזנג היה פושע שהואשם במקרים רבים של הונאה. היתה לו נראות אנדרוגינית, ועל אף שהיה נשוי לאשה ואב לחמישה ילדים, היא היתה מתלבשת כאשה ומתחתנת באורח סדרתי עם גברים כדי לנשל אותם מרכושם. דזנג הופיע לראשונה בעיתונות הטייוואנית בשנת 1951, שם הוא הוגדר כ”רניאו”. העיתון פירט “הוא בעל שיער ארוך. הוא נראה כגבר, אבל אינו באמת גבר. היא נראית כאשה, אבל אינה באמת אשה”. זה היה במהלך המשפט שלו, שבסופו הוא נאסר לשנה ואחר כך ריצה שנתיים של עבודות כפייה. בדצמבר 1954 דזנג חזר־ה לכותרות, בעקבות פשע נוסף (גניבת תרנגול, במקרה הזה). בשנת 1954 העיתונות כבר הכירה את שיה ואת הקטגוריה הטרנסקסואלית “ביינשינגרן”. דזנג הוגדר־ה ככזאת. היא צוטטה בעיתון כאומרת שאחרי שתרצה את מאסרה היא מתעתדת לעבור גם היא ניתוח לשינוי מין (מה שהיינו קוראות לו היום ניתוח להתאמה מגדרית) ולחיות כאשה. עם זאת, בניגוד למקרה של שיה, זה לא היה לגמרי ביולוגי. שיה, כזכור, לא ביקשה לחיות כאשה. הרופאים כפו זאת עליה במידה רבה. דזנג בחרה בכך. היא אמרה שבעוד שחיים כגבר הובילו אותה לעוני ולקושי, היא אהבה להיות נשואה לגברים, אפילו שלא יכלה לספק אותם מבחינה מינית. לדזנג אגב, כמו לנשים טרנסיות רבות בימינו, לא היה כסף לניתוח, והיא הפצירה מעל דפי העיתונים בבתי חולים לקבל אותה לניתוח כהזדמנות לניסוי רפואי.

באוקטובר 1955 פִרסם בית החולים הצבאי דו”ח המפרט את קורותיה של שיה. היא עברה בסף הכל ארבעה ניתוחים, האחרון שבהם באוגוסט 1955. על פי הדו”ח, ועל פי כתבות העיתון, היא היתה עכשו “אשה בריאה”.
מעבר לשאלות הרבות על הסוכנות של שיה כסובייקט היסטורי אל מול מערכות רבות עצמה כמו הצבא והממסד הרפואי, הסיפור של שיה הוא מקרה מבחן נהדר לדיון בקטגוריות תרבותיות של מיניות ומגדר ובהשפעתן על חייהם של מי שחורגים־ות מהנורמה הגופנית או ההתנהגותית. במקרה הזה, הקטגוריות התרבותיות הן למעשה בין־תרבותיות, וכפי שטוען הווארד צ’יאנג, טייוואן שימשה כזירה למפגש בין השיח המדעי המערבי והשיח התרבותי הסיני במידה שלא התקיימה בסין היבשתית. המקרים של שיה, של דזנג ושל אחרים־ות הם עדות לדיאלוג הבין־תרבותי הזה.